לצד צמיחת טרנד הערפדים של השנים האחרונות, התפתחה לה גם סצנת האינדי-רוק למימדים חסרי תקדים. בסוג של קורלציה לא מכוונת, בכל פעם שננעצו שיני פלסטיק מחודדות בצוואר חשוף, איזושהי להקה פסבדו-אלטרנטיבית הפכה לדבר הגדול הבא. לכן, זה רק טבעי שהפסקול של "דמדומים 2: ירח חדש" מפוצץ בהרכבי אינדי שפרצו למיינסטרים. האמת, לא ברור איך זה לא כבר קרה בסרט הראשון בסדרת "דמדומים" ולמה החליטו אז שדווקא לינקין פארק (עם הנו מטאל המצ'וקמק שלהם) ומיוז (עם ההתבכיינות הלא סקסית שלהם) הם מה שהילדים של היום רוצים לשמוע לצד מנת הדם שלהם.
להקות כמו דת' קאב פור קיוטי, הקילרז ואדיטורז שלוקחות חלק בפסקול החדש מתאימות הרבה יותר לזמננו ולאווירה של הסרט. יותר מזה - הן והסרט מספקים בדיוק את אותם הצרכים: רומנטיקה עגלגלה ומיושנת שעטופה בקוצים ומותאמת לבני נוער שהכי רוצים להתאהב, אבל מרגישים שהם צריכים להיות מחוספסים יותר מהחברים שלהם שאוהבים את "היי סקול מיוזיקל" וטיילור סוויפט.
עוד בוואלה!
לא הסרט או הפסקול מחדשים משהו או שוברים גבולות, אך הם גם לא עושים יותר מדי נזק (בניגוד ל"האנה מונטנה" או לג'סיקה סימפסון). למעשה, גם הסרט וגם מוזיקת האינדי-רוק שנבחרה ללוות אותו, שומרים על איזשהו סטטוס-קוו אמריקאי שמרני: מיניות עצורה, המון שיחות על יחסים שעוד לא התממשו, והבחירה בכוחות האור (או באנשים שהופכים ליהלומים מנצנצים בשמש, במקרה הזה).
אחרי סדרות כמו "האו-סי" ו"אחת שיודעת", זה ברור שהחיבור בין הרומנים הצעירים האלו למוזיקת אינדי עובד (וב"אחת שיודעת" אפילו לוקחים את הבחירות המוזיקליות רחוק יותר ומפגינים הרבה אומץ). עם מספרים קשה להתווכח, והצלחה הקופתית של "דמדומים 2: ירח חדש", כמו גם של פס הקול שלו, מוכיחות סופית ששתיית דם היא כבר לא בשוליים. יותר מזה, אמנים כמו גריזלי בר ובון איבר הם כבר המרכז של המיינסטרים.
לא סתם ג'יי זי אמר שהעתיד של המוזיקה נמצא בלהקות כמו גריזלי בר וביונסה טוענת שהאלבום הבא שלה יהיה מושפע מאוף מונטריאל. המוזיקה האלטרנטיבית, שכל כך הרבה אנשים מרגישים מיוחדים כשהם שומעים אותה, היא כבר נחלת הכלל. זה טוב בהרבה מובנים. מצד אחד זה נחמד לתפוס ברדיו את לייקה לי מדי פעם, ולא את מריה קארי כל חמש דקות. מצד שני, השוליים האמיתיים צריכים לבנות עצמם מחדש ולהמציא דברים חדשים - תהליך שכבר קורה והורגש בשנת המוזיקה הפורייה במיוחד שעברה עלינו.
וכך, השירים בפסקול הם בדיוק כמו ההצלחה שלהם - צפויים בטירוף. לא מיוחדים, לא מפריעים וללא מעוף שראוי לאזכור מיוחד. עוד אסופה של שירי אינדי נחמדים יותר ופחות: תום יורק עם "Hearing Damage" המצוין (והקטע היחיד שבאמת מוצלח בפסקול), דת' קאב פור קיוטי משעממים יותר מאי פעם עם "Meet Me On The Equinox", בון איבר וסיינט וינסנט נשמעים כמו הקלישאה של עצמם ב"Roslyn", לייקה לי עושה נעים עם "Possibility" ו-Hurricane Bells מפתיעים לטובה.
בשורה התחתונה, אין ממה להתרגש. ובכל זאת, אפשר לשמוח מכך שהנוער שומע פחות זבל מאשר בעבר. אם סרטי ערפדים אפלים הם מה שיחשוף את הילדים לעולם מוזיקלי מעניין ואיכותי יותר, אז תחי סאגת הדמדומים.