בפרקים הקודמים
כאשר מישהו חטף את ג'ימבו מתחנת הרכבת, ידעתי שלא תהיה ברירה וניאלץ להיכנס ליער לחפש אותו. אחרי הליכה ממושכת הגענו להפתענו לבקתתו של מלך כרונוסלביה, מקסימיליאן השביעי. בינתיים הספקתי לקרוא את מה שכתבה מירה ביומן שלי, ואהבתי אליה הלכה וגדלה.
5 באוקטובר, 1989
התעוררנו לבוקר כרונוסלבי ערפילי, אחרי שאכלנו ארוחה טובה, רחצנו מעט בבור המים, והצטופפנו על השטיח הנעים בסלון הבקתה של מלך ומלכת כרונוסלביה. לאחר שסיפרנו לו את כל הקורות אותנו, וסיימנו כמובן עם חטיפתו של ג'ימבו, הבטיח לנו המלך שהוא יעזור לנו לחפש את הילד.
"אבל לפני זה," אמר, "נראה לי שאתם צריכים להסתכל על זה."
והוא לקח אותנו לפינת החדר הצנוע, ושם אחז במעין מוט מתכת שהיה קבוע לרצפה, סובב אותו, וחשף דלת עץ שהתגלתה פתאום משום מקום. הוא הרים את הדלת עד שאפשר היה לעבור בפתח צר ועגול, והזמין אותנו להיכנס.
לא ידעתי כמה בטוח יהיה להיכנס למרתף של אדם שאיננו מכירים, ולא חשוב כמה יפה הוא אירח אותנו בערב שלפני. אבל אבי סימן לי בחצי עין שהכל בסדר, ומי אני שאמרה את פיו? ירדתי במדרגות אל פיר אפלולי, ולקח לעיניי כמה שניות להתרגל לחושך. עד שירדו גם מירה ואבא, מצאתי כבר את מתג החשמל.
מולנו התגלה חדר צר וארוך, מרוהט בפשטות יחסית עם כמה כיסאות ושולחן עץ גדולים, כאילו מחכים לאיזו ישיבה חשובה. בפינה עמד ארון מתכת גדול.
"זה היה חדר החקירות המשטרתי של המחוז." אמר הזקן בכבדות, כמה שניות לאחר שנח מהירידה המפרכת במדרגות. "כאן פעל הבלש המפורסם או?גו?ס?טו?ס ל?יק?א?ל ב?ו?ם, המפקח המחוזי."
נזכרתי מיד במכתבו של ליאופולד לב?ו?ם, בו כינה אותו בידידות ליקה והגן על ידידו גוסטב בראונדגן, שכולם חשדו בו שרצח את לורינטה. מה המלך הזה יודע על הפרשה? לא נזדקקתי לזמן מחשבה רב, כי האיש הזקן כבר פנה אל ארון המתכת והתחיל לפשפש בו, כשהוא זורק מדי פעם ניירות שלא היו מה שחיפש.
"או, הנה זה," אמר לבסוף, והעלה מגילה מצהיבה שנראתה דומה לכל הניירות שנזרקו. "זהו פרוטוקול החקירה של גוסטב בראונדגן, אני מאמין שחיפשתם אותו."
לקחתי את הנייר לידי והתבוננתי בו. בחלקו העליון היו רשומות המילים "א?ימ?פ?רו?-ס?ק?ר?אטו?", 'סודי ביותר', ומתחתיהן רשימה בצורת דו שיח.
***
אוגוסטוס ל?יק?א?ל ב?ו?ם: גוסטב בראונדגן, אתה יודע במה אתה נאשם?
גוסטב בראונדגן: כן, אדוני המפקח.
אל"ב: אם כך, אומר זאת לשם הפרוטוקול: גוסטב בראונדגן, אתה נאשם כי לפני שני לילות תפסת את לורינטה ר., בתו של הקצב, כאשר היא מטיילת לבדה ביער, אנסת אותה, קטמת את אפה, ורצחת אותה בדם קר. גבירתי הר?ש?מית, אני תקווה כי את רושמת את כל זה.
רשמית: כן, אדוני.
ג"ב: אדוני, אני כופר באשמה מכל וכל.
אל"ב: אני מניח שאתה יכול לספר לי איפה בדיוק היית בלילה הנידון?
ג"ב: אני... אנסה. אני לא זוכר כל כך.
אל"ב: התחל, אם כן.
ג"ב: כידוע לך היטב, בלילה המדובר התקיימו חגיגות "זו?ל?ט?ן ד?לי 1" (זהו הלילה הראשון של חמשת הימים האחרונים בשנה, אותם הקדיש מקסימיליאן III לעצמו), והכפר כולו התאסף ברחבת הכנסייה לאור פנסים צבעוניים לריקודים, שתייה והלצות.
אל"ב: ידוע לי היטב, הייתי שם בעצמי עם אישתי.
ג"ב: אם כן, היטב ידוע לך, כי נהוג ומקובל לשתות יין סנאים לשוכרה בלילה מיוחד זה, ואין אדם רשאי לסנוט בך ולהוכיחך על כך.
אל"ב: ידוע גם ידוע.
ג"ב: כך עשיתי, ואינני מתבייש בכך. כטוב לבי ביין הסנאים טיילתי לי בין הדוכנים, רקדתי ועלצתי עם שכניי ומכריי, כשלפתע ראיתי את העלמה לורינטה ר. שהיא, כידוע לך ולכל הכפר, עלמה מצודדת בהחלט, למרות פזילתה הקלה, ואין גבר ראוי אחד במקומותינו שלא היה מתאווה לקחתה לו לאישה. קדתי לפניה קידה מנומסת בתכלית, והצעתי את עצמי לפניה כבן זוג ל'ריקוד החסילון הזועם' שעמד להתחיל. היא הביטה בי במבט עליוני שכזה, הרימה את אפה לשחקים, ואינפפה כלפיי בבוז שאינה מוכנה. אודה, הדבר העלה בי את חמתי. אינני מחשיב את עצמי לנסיך חלומות יפה תואר, אך גם לא לקרפד מוכה זיבה, ולא העליתי על דעתי תשובה מתנשאת כל כך. עמדתי כך דקה או שתיים, מהרהר בבושה, וצפיתי בה מתרחקת לכיוון הבאר הישנה שליד גבול העצים. אודה, מפקח המשטרה, רציתי להפחידה מעט, להראותה כי איננה חזקה וכל-יכולה כפי שהיא מתיימרת להיות, ועקבתי אחריה, מסתתר מאחורי שקתות, קירות ועצים, וצופה בה מטיילת לבדה בלילה המאפיל לכיוון היער. היא היתה יפה לאור הירח החיוור, שמלת הנשף האדומה-זהובה שלה נדה קלות ברוח הקרירה, ופניה אומרים ביטחון קר. ואני כל כך כעסתי...
אל"ב: 'נפרדים כעסים ומעשים' כמאמר הפתגם. מה קרה אז?
ג"ב: הלכתי ממנה בזעם קר, ולא ידעתי מה לעשות. לפתע ראיתי את נער החמורים המטונף באורווה שלו.
אל"ב: אתה מתכוון לפמבריס?
ג"ב: בדיוק, הוא האיש. מיד כשראיתי אותו ידעתי מה עליי לעשות. ניגשתי אליו ואמרתי לו ללכת אחרי לורינטה ולהפחיד אותה בחושך. התכוונתי לעקוב אחריו, ולהציל אותה ממנו, כדי שתראה שאני אדם שאפשר לסמוך עליו.
אל"ב: אוויל גמור שכמותך! נו, על טיפשות אינני יכול לאסור אותך.
ג"ב: הוא הסכים לעשות זאת תמורת כמה מטבעות כסף. הוא פנה והלך אל היער, ואני בעקבותיו, מחכה לרגע המתאים לקפוץ עליו ולהצילה מידיו. אחרי כמה דקות ראיתי אותה שוב, יושבת על מעגל העצים הכרותים ובוכה לעצמה בלילה. כמעט ריחמתי עליה באותו רגע, אך אז נזכרתי בפניה המתנשאים, וחמתי בערה בי להשחית. חיכיתי לפעולתו של פמבריס. אבל מה שלא זכרתי באותו רגע הוא שאני שתיתי כבר יין סנאים בכמות שיכולה להפיל סוס, ופמבריס היה בחור צעיר וחזק למדי. הוא קפץ עליה כמו שקבענו. הנערה האומללה פלטה צרחה איומה כשראתה את היצור המזוהם שהתנפל עליה, שבחושך נראה בוודאי כמו מפלצת. אני רצתי מיד ממקום מסתורי כדי להגן עליה. תפסתי ענף כבד מאחד העצים והסתערתי על נער החמורים, אך החטאתי אותו בשכרותי. דומה כי הוא לא זיהה אותי כלל, ולא הפסיק את העמדת הפנים כמתוכנן. הוא הפך למשוגע, היכה בי באגרופיו בחמת זעם כאשר שכבתי מעולף על הרצפה. אחר קם ממני וחזר אל לורינטה. אני שכבתי מדמם על הרצפה, וכל מה שיכולתי לעשות היה לצפות במחזה הנורא הזה. הוא עמד מעליה באור הירח כיצור קדום וחסר שם, שאג שאגה ענקית, ואז פער את פיו והתכופף אל פניה. מה שקרה אז יכולתי רק לשמוע הצעקות, השאגות, הבכי והשקט הגדול שאחריו. כשגמר לעשות את מה שעשה קפץ לאחור ונעלם לתוך היער. ואני כבר לא יכולתי לעשות שום דבר, היא כבר היתה מתה.