התנגשות קוסמית

הייתי בן 17 כשהאלבום הכפול הזה הגיע לישראל. זה היה חצי שנה לאחר צאתו באנגליה. התכוננתי לבגרויות, הייתי מאוהב בצ'לנית, בגין חתם על הסכם שלום עם מצרים, עמדתי להתגייס. הייתי מוזיקאי מצטיין והכיוון היה תזמורת צה"ל. הרחתי באוויר ריח של שינוי. לא ידעתי מה או מתי, אבל הרחתי.

אחי הגדול האזין לפינק פלויד והרדיו ניגן דיסקו מחו"ל ושלמה ארצי ושלום חנוך כבר אז היו מנותקים. אין אינטרנט, טלוויזיה אחת, רדיו וחצי ונעורים מנומנמים. זרם אחד בלבד, זרם מרכזי. בישראל עדיין ליקקו את פצעי יום כיפור אבל הזקפה הלאומית עדיין תפקדה ללא ויאגרה.

להיות צעיר זה למרוד. נקודה. המרד שקדם לזה של הקלאש היה בשנות השישים. יופי, אהבה, פרחים, סקס וחשיש. הכול רך ומאוד מרוח. בשנת 1979-1980 בוגרי הסיקסטיז כבר היו זקנים. לא רלוונטיים. הפ?אנק הגיע.

התחילו אותו הסקס פיסטולס בלונדון כגימיק. משם הקלאש לקחו אותו הלאה, למקום חכם, מרדני, בעל תכנים פוליטיים וחברתיים אמיתיים, עם סאונד מבריק ושירים ענקיים. בסופו של דבר, הם היו להקת הפ?אנק רוק הטובה בעולם אי פעם.

כשאתה ממש, אבל ממש, בר מזל, יוצא לך להביא אותה פעם בחיים. להביא אותה בתזמון הנכון, בהקשר הנכון, ביצירה המבריקה, או, בקיצור, להיות שם בדיוק כשאלוהים מנשק אותך נשיקה צרפתית. זה קרה לקלאש באלבום "לונדון קולינג". אני משוכנע שאז הם לא הבינו את זה, למרות הצלחתו המסחרית.

הם לא הבינו שיעברו 30 שנה והם יביטו לאחור (לפחות אלה מהם שנשארו בחיים) ויבינו שזו היתה השנה הטובה בחייהם. והם אז, נניח, בני 25. כשזה קורה לך אתה לא מבין. אתה לא מודע. אתה בטוח שהדבר הבא שתעשה יהיה טוב לפחות כמו זה שבדיוק עשית או אולי אפילו טוב יותר. אתה תרדוף אחרי הברק הזה שהיה לך, התזמון והמגע האלוהי, אבל לא תצליח לגעת בהם שוב. לא תצליח. גם הקלאש לא הצליחו.

כששמעתי את התקליט הכפול עם העטיפה המדהימה והטקסטים הכל כך רלוונטיים – גם להיום, אגב – הבנתי שמה שחשתי שעומד לקרות פשוט קורה. הבנתי שפועם בתוכי לב. לב מרדן, שרוצה לצאת לרחובות ולהקיא על הממסד השקרי, על הצביעות, על העוני, על חוסר התקווה לצעירים ועל יצרו הרע של האדם. בעיקר של האדם המבוגר. הבנתי אז שאנטוש את המוזיקה הקלאסית ואהיה רוקר. הבנתי שאקים את סיאם ואסע איתה ללונדון.

וכשזה קרה לאחר ארבע שנים, ידעתי למי להודות. לקלאש ולאלבום המדהים הזה. אני נשבע לכם, בכל הופעה שלי באנגליה, בין אם זה היה בלונדון או בכל חור אחר באי השדים הזה, תמיד נפגשתי עם הקלאש. דרך כתובות גרפיטי של "הקלאש היו פה", דרך ציטוטים מתוך השירים שלהם. הם זיקקו את הנעורים לכדי אבוקת מרד, אש וסקס. הם ניצחו את הממסד. הם הביסו אותו. הם מכרו מהתקליט הזה שני מיליון עותקים. הם היו הדבר האמיתי.

מעניין מי או מה תהיה המהפכה הבאה. שוב הגיע זמן הנעורים והמרד. מוכרחים להתאהב פעם נוספת. רק עוד פעם אחת ודי.


** הדר גולדמן הוא מבעלי משרד הפרסום זרמון גולדמן DDB וחבר בלהקת סיאם.

* הקלאש הוקמה בלונדון בשנת 1976 על ידי מיק ג'ונס ופול סימונון. מאוחר יותר הצטרפו ג'ו סטראמר כסולן וניקי "טופר" הדון כמתופף והשלימו את הרביעייה שהרכיבה את הלהקה במהלך רב שנות פעילותה.

* הופעתם הראשונה של הקלאש היתה כחימום לסקס פיסטולס. אלבומם הראשון, "The Clash", יצא ב-1977.

* "לונדון קולינג", אלבומם השלישי והמפורסם ביותר, יצא ב-1979. הקלאש זנחו בו את הפאנק הטהור שממנו צמחו וערבבו אותו עם אלמנטים של רגאיי, סקא ורוקבילי. בזכות השילוב הזה, בזכות הטקסטים הפוליטיים הנוקבים ובזכות העטיפה האיקונית, נחשב האלבום לפורץ דרך ולאחד האלבומים הגדולים של המאה ה-20.

* לאחר שלא הצליחו לשחזר את הצלחתו של "לונדון קולינג" , הקלאש התפרקו ב-1986.

* בנובמבר 2002 הודיע היכל התהילה של הרוקנרול שהוא מצרף הקלאש אל שורותיו. חודש לאחר מכן, מת סטראמר מהתקף לב פתאומי ולא זכה להשתתף בטקס הרשמי שנערך במרץ 2003.