בגוף היא מבינה

קחו את האמנות הקלאסית כדוגמא. הפ?סל לוקח גוש של אבן, או עץ, או מתכת, ומעצב אותו בצורה שאיננה אופיינית לאבן, או עץ, או מתכת: צורה של אדם, למשל. הצייר לוקח בד שטוח ולבן והופך אותו למשהו שכבר איננו שטוח ולבן, משהו עם עומק וצבע: תמונה של נוף, נניח. הפעולה הזו, של לקחת חומר מסוים ולגרום לו להיות משהו שאיננו אופייני לחומר הזה עצמו, עומדת בבסיסה של האמנות מאז ומעולם. ומבחינה זו, שום דבר אינו שונה כשמדובר באחת מצורות האמנות הצעירות ביותר בתולדות התרבות האנושית – אמנות המיצג, שבה החומר שעליו פועל האמן אינו אלא גופו שלו.

אמנם, במקרה של פיסול וציור עבודת האמנות היא התוצר של פעולותיו של האמן ואילו במקרה של מיצג אלה הן הפעולות עצמן שמהוות את היצירה (ולכך יש כמובן השלכות מהותיות, בעיקר בכל הקשור לשאלה מה נשאר מהעבודה כאשר הפעולה נגמרת), אבל ההיגיון הבסיסי שעומד מאחוריהם הוא אותו היגיון: כדי להפוך סתם חומר לעבודת אמנות צריך לגרום לו להיות משהו שאיננו טבעי לו. ונדמה שמאז ראשית שנות ה-60, כשאמנות המיצג החלה להפציע, איש לא הבין את ההיגיון הזה לעומקו – והיה גם מוכן לשלם את כל המחירים שכרוכים בכך – כמו האמנית הסרבית מרינה אברמוביץ'.

לבלוע תרופה נגד קטטוניה ומיד לאחריה תרופה נגד סכיזופרניה ולהראות לקהל מה קורה. לחתוך בתוך בטנה דוגמא של הכוכב הסובייטי. להחליף תפקידים עם זונה (על כל המשתמע מכך) בעת פתיחה של תערוכה שלה. לדחוף צמר גפן לאף ולהתנשק עם חברה לחיים ולאמנות דאז (אוליי שמו) עד לאובדן הכרה כתוצאה מחוסר חמצן. לשבת זה מול זה (שוב עם אוליי) בדממה מוחלטת וללא תזוזה למשך כל שעות הפתיחה של מוזיאון (עד 16 ימים ברציפות). לשבת על כיסא כשחמישה נחשי פיתון שלא אכלו מזה שבועיים מתפתלים על גופה. לשבת בתוך ערימה של 1,500 עצמות בקר ולנקות מהן את שאריות הבשר אחת אחת. לגור במשך 12 יום על קיר של גלריה מבלי לאכול.

זו אינה אלא רשימה חלקית של המקומות הקיצוניים שאליהם הובילה אברמוביץ', ילידת 1946, את גופה במשך 40 שנות פעילותה. ולא בכדי היא נחשבת לכוהנת הגדולה של אמנות המיצג, שכן גם אם הרשימה הזו מעוררת תמיהה מסוימת (בלשון המעטה), בפועל עבודותיה הן מחזות ויזואליים רבי רושם ומלאי כוח – בדיוק בגלל שהיא שמה בהם את גופה במצבים שבהם הוא לא "אמור" להיות ובכך מקרינה כוח מנטלי שמעורר בצופים תגובות שונות ומשונות אך לעולם אינו מותיר אותם אדישים.

התעוזה והמחויבות נטולת הפשרות הפכו את אברמוביץ' לאחת האמניות החשובות והמוערכות שפועלות כיום בעולם. לפיכך, לא מפתיע שביום שישי האחרון התמלא האולם הגדול בסינמטק תל אביב עד אפס מקום כשהיא הגיעה לשאת הרצאה לרגל פתיחת התערוכה שלה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב.

בתחילה הקריאה אברמוביץ' מניפסט שכתבה ושהבהיר מיד שהיא לא רק יודעת ללכת על הקצה אלא גם לדבר בגובה העיניים. המניפסט הורכב כולו מכללי עשה ואל תעשה: אסור לאמן להפוך את עצמו לאליל, על האמן להימנע מלהרוג אנשים אחרים, על האמן לפתח נקודת מבט ארוטית ביחס לעולם, על האמן להימנע מלהתאהב באמנים אחרים, אסור לאמן להיות בדיכאון, על האמן לדעת לסבול, אסור לאמן להתאבד, אסור שתהיה לאמן שליטה עצמית מלאה בחייו, האמן חייב שתהיה לו שליטה עצמית מלאה באמנותו, וכן הלאה.

משם, המשיכה אברמוביץ' להרצאה על תולדות אמנות המיצג. ההרצאה לוותה בקטעי וידאו שתיעדו עבודות שלה ושל אמנים אחרים וחולקה על פי חלקי הגוף השונים שלוקחים חלק בכל אחת מהעבודות שהוצגו: ראש, ידיים, חזה, בטן, רגליים. ונוכח הרהיטות יוצאת הדופן שבה הועברה ההרצאה, ניתן לסלוח לאברמוביץ' על אותם רגעים שבהם לקתה בתיאטרליות מוגזמת – למשל, כאשר קטע וידיאו מתוך עבודתה "הביוגרפיה", שבו היא נראית מנופפת אל הקהל, גרם לה להיעמד מול המסך ולנופף גם לקהל בסינמטק. אין זאת אלא שמי שכבר 40 שנה עוסקת בטשטוש הגבולות בין חייה לאמנותה כנראה שוכחת לפעמים שהגבול הזה בכל זאת קיים.

מבחינה זאת, אין זה מפתיע שהחלק המעניין ביותר בהרצאה היה דווקא בסופה, בו עברה אברמוביץ' לדבר על הרגעים שבהם חייו של המופיע נחשפים מבעד להופעתו. בחלק זה הקרינה אברמוביץ' שני קטעים – האחד מתוך הופעתו האחרונה של אלביס פרסלי והשני מתוך אחת מהופעותיה אחרונות של מריה קאלאס. הפער העצום בין קולם הבוטח של שני הזמרים לבין האומללות שניכרת בפניהם שימש את אברמוביץ' כדי להדגים את מה שלדבריה הינה דרגת העצמיות הגבוהה יותר שאליו מגיע הפרפורמר בעת הופעתו ושממנה הוא נופל ברגע שהמסך יורד. והבעיה, לדבריה, היא לא רק לדעת איך להיכנס להלך הרוח הכריזמטי שיסחוף אחריו את הקהל אלא גם לדעת איך לצאת ממנו.

אברמוביץ', כאמור, הגיעה לתל אביב לרגל פתיחת התערוכה שלה במרכז לאמנות עכשווית. התערוכה מורכבת מעבודת וידאו אחת בלבד – "Eight Lessons on Emptiness with a Happy End" מ-2008. לצדה, מוקרנים גם סרט המתעד את הפקתה של העבודה ועבודת וידאו נוספת שבה נראים היא ויתר המשתתפים ב-"Eight Lessons" – כולם ילדים – במעין תמונת מחזור מתמשכת. מבחינה זו, העובדה שהתערוכה סובבת סביב עבודה אחת, ועוד זו דווקא, היא מעט מצערת, שכן כוחה של אברמוביץ' מעולם לא היה בווידיאו. ואכן, כל כמה שמדובר בעבודה יפה מבחינה ויזואלית היא לוקה בצדקנות שאינה עושה חסד עם העבודות הנועזות שהיו נחלתה בעבר.

"Eight Lessons" מורכבת מחמישה מסכים התלויים זה לצד זה על קיר הגלריה. בחלק מהמסכים מוצגת חבורה של ילדים מלאוס הממחיזים סצנות מלחמה בעודם לבושים במדים ואוחזים ברובי צעצוע. בו בזמן, על מסכים אחרים מוצגות תמונות טבע פסטורליות: מפל, עץ, אי. כך זה נמשך למשך שבע סצנות, כשבסצנה השמינית מערימים הילדים את נשקי הצעצוע שלהם בערימה ומבעירים אותה.

אמנם, הסרט כולל בתוכו כמה דימויים נוגעים ללב – מסוק צעצוע, למשל, שמוטס בתוך חדר, נדפק אל הקירות והרהיטים ונכנס לעוויתות ופרפורים, כאילו היה ציפור כלואה ומבועתת. אך, בסופו של דבר, הסרט הוא כל כולו דידקטי באופיו ובעל מוסר השכל שתואם בפשטנותו את תעשיית השלום העקרה המוכרת יתר על המידה במחוזותינו: מלחמה זה רע, בעיקר כשמעורבים בה ילדים, והכי טוב זה להחליט ביחד לשים קץ לנשק. כאילו שאנשים יוצאים למלחמה כי זה כיף ולא כי אמרו להם – והם מאמינים – שאין להם ברירה אחרת.

אלא שמעבר לכך, הבעיה האמיתית טמונה בשימוש הציני שאברמוביץ' עושה באסונותיהם של אחרים. היא עצמה, למשל, מופיעה רק בקטע אחד בסרט, בו חבורת הילדים גוררת אותה על הקרקע כשהיא קשורה בכל גופה. מדובר בחיקוי מקומם של התמונות שמילאו את מהדורות החדשות אי שם בשנות ה-90 ובהם נראו גופותיהם של שני חיילים אמריקאים נגררים ברחובות מוגודישו על ידי אנשי מליציה סומאלים. אין זאת אלא שהמלאכותיות הכפולה של הסצנה הזו – גם משחק ילדים וגם בתוך עבודת אמנות מבוימת – מוזילה את אסונם של הקרבנות האמיתיים למדי של המאורעות האלה והתחושה שעולה ממנה היא של אמנית המבושמת מהרגישות המוסרית של עצמה. שכן, זה דבר אחד כשאמן בוחר להפוך את חייו ואת גופו ליצירת אמנות, אבל לעשות את זה לחייהם וגופותיהם של אחרים – זה כבר דבר אחר. ואת הגבול הזה בין החיים לאמנות אפילו מרינה אברמוביץ' לא תצליח לטשטש ומוטב היה לו גם לא היתה מנסה.