פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אדפטיישן במחלוקת

      שניהם ראו את אותו הסרט וחזרו עם מסקנות הפוכות: אודי הירש חושב ש"ארץ יצורי הפרא" מפוספס, עידית פרנקל נהנתה מכל רגע. ואתם?

      בלי עלילה, בלי אופטימיות

      בכל לילה אני מקריא לבתי שני סיפורים לפני השינה. היא אמנם בוחרת אותם, אבל בדרך כלל אני מנסה בכל כוחי לגרום לה להוציא שוב מהמדף את "ארץ יצורי הפרא". בתחום של ספרי הילדים יש שרלטנים לרוב שבטוחים שדי בכמה שורות עם מוסר השכל וציורים סבירים כדי להשיג את רב המכר הבא, לצד מספר מצומצם של ספרים שמצליחים לבטא בכמה מאות מילים אמיתות על הילדות או החיים שתתקשה למצוא במרבית הרומנים. "ארץ יצורי הפרא" נמצא בצמרת הגבוהה של הרשימה האקסקלוסיבית הזאת. הוא לוכד את החייתיות והרוע שמסתתרים בכל ילד מתוק, את הפחדים, את הכעס וגם את הגעגוע והתלות בין ילד להוריו. למרות צדדיו האפלים, זהו ספר שמח ואופטימי. הוא מלמד שילד יכול להתמודד עם הפחדים שלו, לשלוט בהם וגם לנצח אותם, בדיוק כמו שמקס משתלט בנקל על יצורי הפרא.


      זו המלכודת הראשונה שאליה נופל העיבוד הקולנועי לספר של מוריס סנדק. גם אם התסריטאי דייב אגרס והבמאי ספייק ג'ונז היו צריכים לצקת תוכן נוסף לספר הקצרצר, היה עליהם לכל הפחות להישאר נאמנים לרוחה של היצירה המקורית. זה לא קורה. תחת זאת, הסרט קודר ומדכדך. יצורי הפרא של ג'ונז הן לא בריות שאפשר להתיידד איתן, אלא חבורת נודניקים דיכאוניים וחסרי הומור, שעסוקים בעצמם ובבעיות הקטנוניות שלהם. ההבדל היחידי ביניהם לבין גיבורי כל סרט אינדי אמריקאי ממוצע מהשנים האחרונות (מרק רופאלו, שמככב במרבית הסרטים האלה, מגיח כאן לרגע כמו כדי להזכיר את הז'אנר) הוא הפרווה. טוני סופראנו, למשל, היה דמות מעוררת אמפתיה בהרבה מקרול, החיה שלה מעניק את קולו ג'יימס גנדולפיני. מקס באמת מנסה להתיידד עם החבורה השעירה, אבל לבסוף בורח כל עוד נפשו בו לפני שחבריה הנוירוטיים יאכלו אותו חי. קבר האחים של המלכים הקודמים, אליו נחשף מקס ממש עם מינויו לתפקיד (יש דרכים אלגנטיות יותר להבהיר לילדים שכולם מתים בסוף), מבהיר לאן בדיוק הולכת העלילה.


      עלילה, אמרנו? ובכן, ל"ארץ יצורי הפרא" אין כזאת. כתב ההגנה העיקרי על הסרט הוא שהילדים צריכים להיחשף לצדדים הקשים של עולם המבוגרים. זה נכון, אבל שורה של יצירות ילדים עשו זאת עוד קודם בצורה קומוניקטיבית יותר. ההבדל בין "למעלה" המצוין, למשל, שמתמודד עם סוגיות של זקנה ומוות אך עושה זאת בחן ובחמלה, לבין "ארץ יצורי הפרא", הוא הקוהרנטיות. החל מהרגע שמקס מגיע לארץ יצורי הפרא ועד שהוא חוזר הביתה, הסרט הופך לאוסף סצנות אסוציאטיביות, שהקשר ביניהן רופף במיוחד. ילדים יאבדו עניין מהר מאוד, וגם מבוגרים שאוהבים את הסרטים שלהם עם – סליחה על הבקשה החריגה – קשר סיבתי בין סצנה לסצנה יתקשו שלא לפהק. ולא, אין הכוונה לעלילה כמו בכל מוצר הוליוודי נוסחתי, אלא אפילו כזו בסגנון הנועז של "להיות ג'ון מלקוביץ'" או "אדפטיישן", היצירות הקודמות והמהודקות הרבה יותר של ג'ונז.


      מה שכן, הסרט עונה על התהייה שליוותה את יצירתו: איך אפשר לתרגם יצירה של כמה עמודים לסרט של שעה וארבעים. למרבה הצער, כנראה שאי אפשר.

      בלי עלילה, עם לב

      כמה דברים שכדאי שתקחו בחשבון לפני שאתם רואים - והו הו, כמה שאתם צריכים לראות - את "ארץ יצורי הפרא", העיבוד של הבמאי ספייק ג'ונז לספר האהוב של מוריס סנדק, אודות הילד מקס ועולמו הדמיוני.


      1. ראשית, לא מדובר בסרט לילדים קטנים, וזאת למרות שהספר שעליו הוא מבוסס ממש כן. "ארץ יצורי הפרא הוא סרט לילדים גדולים (או גדולים ילדותיים) שגדלו על הסיפור המקורי, לכאלו שכבר הורים בעצמם והיום מקריאים אותו לילדים שלהם ולאלו שלא יפסיקו להיות ילדים אף פעם.


      2. כמו במקרה של שני סרטיו האחרים של ג'ונז - "להיות גון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן" - גם "ארץ יצורי הפרא" מתרחש בעולמו הפנימי של הגיבור. אלא שאם במקרה שני הראשונים הסיפור מתקיים בראשו ותודעתו (או בתודעתו של זה שפלשו לראשו), הרי שכאן אנו יוצאים להרפתקה בלבו של הילד מקס ודרך הרפתקה זו אנחנו נחשפים למנעד הרגשות הסבוך שלו שבא לידי ביטוי בדמותם של יצורי הפרא.


      3. ואם כבר התייחסנו לקלאסיקות של ג'ונז, נתייחס לקלאסיקה ספרותית אחרת: כמו שרק פיטר ג'קסון יכול היה לעבד את טרילוגיית "שר הטבעות" לקולנוע, כך רק לספייק ג'ונז הייתי נותנת לטפל ביצירה הקסומה של מוריס סנדק. בעצם, גם למישל גונדרי.


      4. את התסריט ל"ארץ יצורי הפרא" כתב ג'ונז עם דייב אגרס החתום על "לצאת לדרך" (מסרטי הקיץ המוצלחים והמרעננים של השנה). אגרס, שאיבד את שני הוריו למחלת הסרטן ואת אחותו (שהתאבדה) יודע דבר או שניים על בדידות וצער. מלבד היותו כותב מחונן, הוא מביא אל היצירה של ג'ונז רבדים של רגישות ויחד הם הופכים אותה לכזו עם קול ייחודי וכזו שעדיין מצליחה להשאר נאמנה לשפה המופלאה של מוריס סנדק.


      5. התכונה הבולטת ביותר ב"ארץ יצורי הפרא" היא היעדר עלילה הגיונית ו/או מהודקת. הסרט הוא מסע מלא אסוציאציות ילדותיות שמוכרות וזכורות לכולנו. מהקלות בה מאמין ילד ל"שקרים" של עצמו, הנטייה להיעלב מהדברים הכי קטנים, הכעס, הבכי, אובדן העשתונות ולבסוף, הבריחה המתבקשת אל עולם שבו אין מי שיגיד לנו מה לעשות ואיך להתנהג. עולם בו אנחנו השליטים. אין הורים ואין חוקים. הסרט הוא משחק של ילד עם עצמו כמו שהוא שיעור מלא בתובנות ("הלוואי שהיתה לכם אמא", אומר מקס לקרול המפלץ).


      6. "ארץ יצורי הפרא" הוא סרט יפהפה ונפלא ומרגש ומצחיק ונוגע ללב. כלומר, בהנחה שיש לכם אחד כזה.