קשה, דיין

זה התחיל כבר בקדימונים לתוכנית השבוע. משהו בקול של עיתונאית העשור בטלוויזיה נשבר. הביטחון התערער. מפלס הדרמטיות ירד. והכל בגלל רב סרן ר' (מברוק על הפלאפל גיסנו), החל מהשבוע שעבר כבר לא רב סרן שמועתי (שהיה חשוד כי ירה למוות בילדה פלסטינית בת 13), אלא הקצין המצטיין שעשה וידוא הריגה באמינות של אילנה דיין וצוות "עובדה".

את מה ששנים טוענים הטוקבקיסטים על דיין, תמצת השופט המחוזי נועם סולברג בגזר דין (שיילמד בעוד מספר שנים בקורס "מותו של התחקיר העיתונאי הטלוויזיוני" בבית הספר לתקשורת ע"ש סמי עופר), ושהמסקנה הבלתי נמנעת ממנו היא שלדיין יש אג'נדה (!!!). גרוע מכך, היא אף לא מהססת לערוך כתבות כדי להעביר לצופים את האג'נדה שלה (!!!). במקרה הנוכחי, כך מסתבר, רצתה דיין לפתוח את דלתות הפריים טיים לדיון ציבורי על התנהלות צה"ל מול האוכלוסייה האזרחית בשטחים. ר' היה רק המפתח ועכשיו דיין (במידה ובג"צ לא יפסוק אחרת) צריכה לשלם. לא כי היא חטאה בעובדות, אלא כי היא העזה לתת להן קריינות ופריימים שניסו להגיד משהו (רמז: משהו שלא תאהבו לשמוע).

לדיין יש אג'נדה כי היא אשה אמיצה. זה לא פשוט להיות בעל אג'נדה (ואין הכוונה כאן לאג'נדה של לגרוף כמה שיותר רייטינג/ כסף), כי אוטומטית אתה מקומם עליך את כל מי שיש לו אג'נדה מנוגדת לשלך. הפרדוקס הוא שדווקא בעלי האג'נדה, הם אלו שזוכים בסופו של דבר להערכה (במיוחד על ידי האנשים בעלי האג'נדה הנגדית) ומצליחים להשאיר חותם. אם זה בתחומי התרבות, התקשורת והפוליטיקה.

הבעיה היא, והאמת היא שדי נמאס לכתוב את זה, שמעונה לעונה חלה התרופפות משמעותית באג'נדה של דיין, מה שבא לידי ביטוי כמובן בכתבות צבע על עברי לידר ולא בתחקירים סטייל ישראייר. ב"עובדה" יישרו כבר מזמן קו עם יתר תוכניות ה"תחקירים" ומעדיפים להתמקד בסיפורים אנושיים ולא להתעסק עם הכרישים הגדולים. החשש הגדול הוא שגזר הדין הכבד הוא גם גזר דין מוות ליומרות העיתונאיות שעדיין נשארו לאנשי "עובדה", בכל מה שנוגע לתחקירים נשכניים.

ובכל זאת, לזכותם של דיין והצוות המסור שלה יאמר שהם ללא ספק מספרי הסיפורים הטובים בארץ. הכתבה בשבוע שעבר על פצועי הבר-נוער והכתבה אתמול על השבועות האחרונים לחייו של המטייל הישראלי עמרי להד, היו מהמשובחות בתולדות התוכנית. הכתבה, שנקראה "להחזיר את עומרי" (על משקל להחזיר את גלעד?) ותיארה את המסע של צוות החילוץ של חיליק מגנוס לנסות ולאתר את התרמילאי, היתה יותר מסיפור עצוב שסופו ידוע מראש. עם פסקול מרגש שלקוח מהסדרה "אבודים", ושני גיבורים ראשיים כל כך שונים ועם זאת כל כך דומים, קשה היה להישאר אדישים.

"את השמחות צריך לארגן כי האסונות באים מעצמם", אומר אביו של עמרי, פרופסור מולי להד, מומחה בעל שם עולמי למצבי חרדה אשר גייס את מגנוס על מנת שזה יחלץ אותו מהמצב הבלתי אפשרי בו הוא נמצא ויגלה מה עלה בגורלו של עמרי. כך קיבלנו את שני האבות השכולים, חשופים בפנינו, לא מזילים דמעה אבל מתים מבפנים.

"מסמך אנושי מרגש" הוא בדרך כלל בעייתי. מצד אחד הוא אמור לעורר אצלך ספקטרום של רגשות שלילים (פחד, עצבות, כעס), ומצד שני הוא צריך להשאיר אותך עם קורטוב של אופטימיות. להציג בפניך את השינוי שמושא הכתבה עבר וכאילו להגיד לך: תראה, האיש הזה, שהוא בשר ודם בדיוק כמוך, עבר אסון ובכל זאת הוא מצליח לשמור על החיוך.

לא זה המקרה בכתבה של אתמול, שהתנהלה כל כולה תחת וויב פסימי לחלוטין. להד ומגנוס לא הציעו שום תקווה לצופים. שניהם ימשיכו להציל אנשים, כל אחד בתחומו, אולם שניהם יודעים שאין באמת מרפא לפצע הפתוח שלהם. "אני לא סובל ילדים מתים". אמר מגנוס לכתב רוני קובן ודיין בטח ובטח יכולה להסכים עם הדברים. גם היא לא סובלת ילדים מתים. השאלה אם אחרי 16 עונות נשאר לה הכוח להילחם עבורם.