אבירם וולדמן מצלם בועות של זמן שרידים שקפאו וחושפים את הפגעים שתרבות המערב משתדלת להסתיר. בתים הרוסים, קרקס מבודד בלב יער, תיירים משתזפים על גבי דיונות עצומות, רכסי הרים מוארים בזרקורי ענק, חיות נטושות מבחינתו, רגעי החיים האלה אינם אלא תזכורות חיות לעולם שחלף לו וכך בדיוק הוא מנסה לתפוס אותם בעדשת מצלמתו.
וולדמן, בן 34, אוהב את הטבע. הבעיה שלו היא דווקא עם בני אדם. "אפילו הקיבוץ בו אני גר, קיבוץ נחשון, מרגיש לי לעיתים רועש והמוני מדי," הוא מתוודה בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה שלו, "Zentropa", בגלריה Contemporary by Golconda בתל אביב (אוצרת: נטלי סמית).
אלא שהסתירה הזו, בין חיים מבודדים ומופנמים לבין הרצון לתקשר עם החברה דרך צילומים, אינה היחידה בחייו של וולדמן. היא מוצאת לעצמה מקבילה ביחסי האהבה-שנאה שהוא מנהל עם אירופה. שכן, הדורסנות שלדבריו מאפיינת את התרבות האירופית אינה מפריעה לו להפוך את נופיה לנושא העיקרי של עבודותיו. נהפוך הוא, מבחינתו, אירופה סובלת משכחה והכחשה חברתית גדולה ומפעילה מנגנונים רבי כוח שתפקידם לבצע "מירוק היסטורי", כלשונו. לכן, הוא בוחר לצלם בדיוק את אותם נופים שמככבים על גלויות וקשורים לדימויים של שפע ועושר, רק שהוא מנסה לעשות זאת באור אחר, אור אפל יותר.
"הפתיע אותי מאד שהרגשתי את אירופה כפוסט-מלחמתית," מספר וולדמן על ביקורו האחרון ביבשת, בו צילם את העבודות שמוצגות בתערוכה. "ציפיתי שאגיע ויהיה לי כיף, כמו לכולם, אבל האירופים באים מתרבות של אבל כלפי חוץ כאילו הם מתחרטים עדיין על כל מה שקרה אבל כלפי פנים הם מאד כוחניים. אני מרגיש את הכוחניות הזו, הקולוניאליסטית, כל פעם שאני נמצא שם. זה מופיע בבניינים, במנהגים, בשפת גוף".
התחושה העוינת הזו הובילה את וולדמן להתמקד דווקא בשרידים שמותירה אחריה ה"נאורה" שבתרבויות. רכבל נטוש, בניינים שעלו באש ומעולם לא שופצו, עצים צבועים ומטרות ירי המזכירים מסעות ציד מלכותיים. "אני מסתכל על התרבות האירופית ומרגיש כמעט איבה", הוא אומר. "היא מזכירה לי סוג של אריה שיושב על פגר ולא רוצה שהעופות הדורסים יפריעו לו. העושר האירופי מושתת על מאות שנים של הרס וכל זה נעשה תמיד בתואנה של נאורות. לכן, אני מצלם את אותם שרידים, את אותם מקומות נשכחים, מוזנחים אפילו, שהזמן ניכר בהם".
"בכלל", הוא ממשיך, "הערים האירופאיות מרגישות לי כאילו ניסו לעצור בהם את הזמן, קצת כמו כל הנשים האלה שבאות לפתיחות של תערוכות הן לא רוצות שיראו בנות כמה הן אז הן עושות הכל כדי לא לחשוף את גילן האמיתי, מנסות לשמר את מה שהיה פעם".
מבחינתו של וולדמן, סצנות שמתרחשות היום, במרחק קילומטרים ספורים מפריז, אינם אלא המשך ישיר לתרבות הקולוניאליסטית שלכאורה פסה מן העולם לאחר מלחמת העולם השנייה. קחו, למשל, את הדיונה הגדולה בצרפת, שמשתרעת על פני קילומטרים. בצילום של וולדמן נראית אישה לבנה, לבושה היטב, מתהלכת בחולות עם מטריה ורודה. "זו בעיניי התגלמות הקולוניאליזם האירופי. האישה האירופית כובשת את הפרא הטבעי אבל חס וחלילה לא נותנת לעורה הלבן להיפגע. זו דריסת הרגל האירופית בכל נחלה פראית. וזה קורה עכשיו, בחוסר מודעות מוחלט".
וולדמן אינו מותיר הרבה מקום לספק באשר למקורותיה של האיבה הזו, כפי שהוא עצמו מגדיר אותה. "מבחינתי", הוא מבהיר, "כל עוד סבא שלי נמצא בעולם, אירופה היא המקום שניסתה להשמיד אותו". אבל, לדבריו, הדבר העיקרי שמלחיץ אותו הוא חוסר המודעות של אירופה למעשיה והאשליה הגלומה במהלכים האגרסיביים שלה: "אני חושב שאירופה הבינה מזמן את החשיבות של יחסי ציבור - צריך לשווק מהלך אגרסיבי כאילו יש מאחוריו משהו אחר".
אותו מימד חבוי ותת מודע דוחף אותו באופן כמעט נוסטלגי אל השרידים שהותיר אחריו העבר, אבל חשוב לו להדגיש שהוא לרגע אינו אידיאליסט. "דווקא את ההרס אני יכול להבין", הוא אומר, "כמו את הרצון לכיבוש ולעוצמה. זה מאד אנושי בעיניי. מה שמדאיג אותי זו התופעה של תרבות שלמה שעושה את זה שנים ארוכות הורסת ומסרבת להודות בזה שזה מה שהיא עושה, ועוד מנסה להדחיק כל זכר לזה".
"האדם הורס את האנושי וכובש את הטבעי, ואז בונה שם ואז הורס שוב. אבל אני רואה את זה כמשהו הוליסטי יותר, מעין מסלול חיים מתמשך ובלתי נגמר. הקו בין החיים למוות אינו ברור, ומוות זה חלק מהחיים, כמו הרס.התערוכה הזו היא בעיניי מעין מעגל חיים, שמתחיל בהרס עצום ונגמר בהליכה על דיונה עצומה שהאדם כבש, וחוזר חלילה".