חיי כלב

שבע עשרה שנה, יא אללה. 17 שנה מאז הפעם הראשונה שהפלואו העצל, המעושן, המסוכן והדונט-גיב-א-פאק של סנופ דוג נשמע לראשונה. פלואו שלהרבה אנשים משמש כנקודות התייחסות מובהקת לכל הקפיץ קפוץ הזה. 17 שנה. אין הרבה אנשים שנשארו בחיים כשהם עושים חיים כמו שביג סנופ – ככה קוראים לו היום – ממשיך לעשות. עדיין גאנגסטה פור לייף, רק שעכשיו במקום לשים את ה-187 (קוד הקריאה לרצח בקשר) על ראשו של השוטר, ביג סנופ מתעצבן על רואי חשבון, מעשן את הבלאנטים הכי טובים בחוף המערבי ובעיקר מפעיל את רשת העסקים הענפה שלו (לייבל, תוכנית טלוויזיה, קריירת משחק, בגדים, מוצרים מזון וכמובן, משפחה).

מי שנתפס בעיני העולם כסטלן מספר 1 במשחק, הוא איש מאד רציני, ממוקד, יודע במה הוא טוב ונשמר ממה שלא בא לו טוב בעיניים. 2010 ולביג סנופ יש יותר מדי מה להפסיד בשביל לרדוף אחרי כבוד. הכבוד רודף אחריו. וכשהוא מוציא את אלבומו העשירי, "Malice N Wonderland", אתם יודעים בדיוק מה אתם הולכים לקבל: בריזת אוקיינוס של וויד משובח, מכוניות קופצות באיטיות, הרבה שירים עם המילה גנגסטה בכותרת, שלושה להיטים שמזדמזמים מעצמם ואת סנופ די או דאבל ג'י. עסקים כרגיל.

הפתעות, תודה לאל, אין כאן. הנושאים אותם נושאים וסנופ נשמע פחות או יותר אותו הדבר. טיפה עצל. אבל סנופ הוא אולי היחידי שכמה שהוא יותר עצל, ככה זה יותר טוב. ביצ'ס, גאנגסטה שיט, עסקים מסועפים, איך קוראים לי וכאלו דברים. מסנופ אף אחד לא מצפה לבשורה. את זה נאס מביא. גם אין מה לצפות לתעלולי מילים הגובלים בסטנד אפ. את זה לודקריס מביא. בסופו של יום, סנופ כבר לא צריך להגיד כלום. זו רק שאלה של איך הוא אומר את זה.

שירים כמו "That's the Homie, I wanna Rock" ו"Gangsta Luv" הם בדיוק הסנופ של אחרי "Sexual Eruption", הסינגל מהאלבום הקודם, "Ego Trippin'". אותו סאונד שמתקשר עם שורשי הג'י פ'אנק אבל מושך גם קדימה. לא יותר מדי כמובן. עקביות קוראים לזה. כמו ללכת למסעדה אהובה ולהזמין את אותה מנה ולגלות שהטעם אותו דבר בדיוק. לפעמים צריך משהו קבוע בחיים האלו, וסנופ שומר את זה אמיתי. ככה שורדים עשרה אלבומים בעסק תזזיתי כמו היפ הופ. כי סנופ יודע בדיוק מה הוא רוצה ומה גורם למלמולים המזוהים איתו להישמע כמו המנונים. הוא לא מחפש את הסאונד שהילדים אוהבים, מהטעם הפשוט שילדים כבר אוהבים את סנופ. גם כשהוא בא לדפוק כרטיס כמו באלבום הזה.

שירים מכונני קריירה כמו "Drop it Like It's Hot" או " Sexual Eruption" אין כאן. הדבר הכי קרוב לזה הוא "Upside Down" שמנסה לגרד קצת את הקצה. זה אחלה שיר שבעולם, אבל לא כזה שיכנס לעשירת הגדולים של סנופ. גם "1800" עם הגאון ליל' ג'ון, הוא יופי של יציאה צפויה, אבל עדיין כזו שמורחת חיוך שנמחק במהירות למשמע השיר עם סולג'ה בוי טלם, "Pronto". יש אידיוטים שזה מה שמגניב בהם. בסולג'ה בוי טלם אין שום דבר מגניב. הוא פשוט אידיוט.

עוד יציאת סנופ קלאסית היא "Secrets", בה חוזר סנופ לשתף פעולה עם Kokaine המלך בקאבר ללהיטון האייטיז "Talking In Your Sleep, של הרומנטיקס. פצצה של שיר כמו שסנופ יודע להביא. בכלל, אופנתי או לא, סנופ הוא בין היחידים שיכולים לצאת מכל תסבוכת ה- Jheri curlבוגי-ווגי האייטיזי הזה, נקי מכל רבב כשידו על העליונה.

האורחים של סנופ, אר קלי, דה דרים, ברנדי (יא אללה כמה זמן לא שמעתי את השם הזה) ג'זמין סאליבן - ובכלל חלקים גדולים מהאלבום הזה - מושכים באופן טבעי לכיוון חדר מיטות מאשר לחדר המתים. האיש התבגר אבל תחת עסיסי וקופצני עדיין גורם לסנופ להרים בקטנה את משקפי השמש. פימפין' איינט איזי כמו השיר עם אר קלי, עוד אחד שלא מבזבז זמן בעניינים כאלו.

קריצה נוספת לימים ההם של דוגיסטייל הוא די ג'יי אייייייזייייי דיק שנותן פה את האינטרו כמו שרק הוא יודע. חבל רק שפארל וויליאמס מביא פה כזה שיר מעפן לסגור את האלבום. בכלל נדמה שסקייטבורד פי איבד את מגע המידאס שלו. תכלס, על האלבום הזה אפשר בקלות לוותר. בתוך הקריירה המפוארת של סנופ הוא לא ייזכר כאבן דרך אלא יותר כהמשך דרך של האיש שתמיד כיף לשמוע אותו כמו שהוא. רק שלא ישתנה לנו חס וחלילה. גאנגסטה פור לייף.