פחות אבל יותר

ההופעה של דירהוף הוכיחה שלא צריך הרבה כדי לייצר המון - לפחות עד כמה שמדובר במוזיקה. אריאל קריל מינימליסט

אריאל קריל
16/12/2009

מעט זה הרבה, פחות זה יותר – זה העיקרון שעל פיו פועלת להקת דירהוף, ואין דבר שמסמל זאת טוב יותר ממערכת התופים שעליה מנגן מנהיג ההרכב, גרג סונייר. תוף בס, תוף סנר, היי הט, מצילה, זהו. לא יותר, ועם זאת כל כך, כל כך הרבה. העושר המוזיקלי שסונייר מצליח להפיק ממעט הכלים שהוא מעמיד לרשותו הוא לא פחות ממדהים, ובהופעתה של דירהוף אמש (שלישי) בבארבי בתל אביב נוצר לעתים הרושם שהיא פועלת במהופך לחלוקת התפקידים המסורתית בלהקה: התופים לא היו עמוד השדרה שעליו רכבו יתר הכלים, אלא השירה והגיטרות היו המצע שעליו סונייר אלתר, שבר, פירק והרכיב מחדש את המקצב הבסיסי של כל שיר ושיר.

טוב לדעת (מקודם)

7 גורמי סיכון למחלות לב ודרך אחת לזיהוי מוקדם ומניעת נזקים ללב

מוגש מטעם שחל
פרפורמר בעל אישיות כובשת. סונייר(צילום: שי אוקנין)

מעט זה הרבה, פחות זה יותר – זה העיקרון שעל פיו דירהוף פועלת, ואין דבר שמבהיר זאת טוב יותר מהטקסטים ששרה הסולנית, סאטומי מצוזאקי. עם הופעה שמתחילה בשיר שמורכב רובו ככולו מהמילה "פנדה" ומסתיימת בהדרן ראשון (הקהל לא הסכים לעזוב עד שהלהקה לא עלתה לעוד שני הדרנים בלתי מתוכננים) שמילותיו היחידות, פחות או יותר, הן "כדורסל" ו"פיבוט", ברור מהו סדר העדיפויות שעליו מושתתים שיריה של הלהקה: המוזיקה לא נועדה לשרת את המילים, אלא המילים משרתות את המוזיקה.

קולה הגבוה של מצוזאקי ריחף אמנם מעל יתר הכלים, אבל מיעוט המילים, הנונסנס שלהן והחזרתיות רק הדגישו שהוא אינו אלא כלי נוסף שעליו מנגנת הלהקה ולא הנושא העיקרי בנטל המשמעות. במילים אחרות, המוזיקה היא המסר, לא המילים, ועובדה זו הודגשה ביתר שאת בנקודת השפל היחידה בהופעה אמש, כשדירהוף ביצעו את "All Tomorrow’s Parties" של הוולווט אנדדרגראונד. שכן, בשיר שהמילים ממלאות בו תפקיד כה מרכזי נכשלה מצוזאקי וקולה הצר פשוט לא עמד במשימה התובענית שהיא הטילה עליו כשהחליטה להיכנס לנעליה האפלות של ניקו.

למעט מעידה אחת, הקול שלה לא היה אלא כלי נוסף שעליו מנגנת הלהקה. מצוזאקי(צילום: שי אוקנין)

מעט זה הרבה, פחות זה יותר – ואין דבר שמעביר זאת טוב יותר מהגיטרות של ג'ון דיטריך ואד רודריגז. השניים מבינים היטב את מקומם בין התופים של סונייר לקולה של מצוזאקי ואין ספק שבנפח שהם מחדירים למקומם זה טמון סוד כוחו של הבאונס הדירהופי. לאורך כל ההופעה אמש, נעו הגיטרות של דיטריך ורודריגז בין להשלים זו את זו לבין לנגן זו כנגד זו, לעתים מיישרות קו עם התיפוף המשהק של סונייר, לעתים מובילות את הלהקה בחזרה אל סאונד אחיד ושלם – אך תמיד עושות את מה שהן עושות במינימום של אמצעים. ולא בכדי הביטוי השלם ביותר לדיוק המושלם של דיטריך ורודריגז היה ב-"Giga Dance" ו-"Milking", שני השירים שביצעה הלהקה מתוך אלבומה "Milkman", בו פנתה לכיוון מלודי יותר מאלבומיה הקודמים – כיוון שהתבטא בתפקידי גיטרה פחות מגלומניים.

מינימום אמצעים, מקסימום אפקט. רודריגז(צילום: שי אוקנין)

מעט זה הרבה, פחות זה יותר – והענווה של חברי דירהוף היתרגמה אתמול לנדיבות אינסופית. יותר מכל דבר אחר, ברור היה שהם לא מכורים לאור הזרקורים כמו כל מוזיקאי רוק מהשורה אך גם לא (משחקים אותה) נרתעים ממנו כמו שוגייזרים מהשורה האחרת, אלא באמת ובתמים מופתעים מעצם זה שעוד מישהו חוץ מהם נהנה מהמוזיקה שלהם. וכתוצאה מכך, ההופעה שנתנו אתמול היתה באמת מכל הלב.

דיטריך ורודריגז לא היססו לרגע להצטרף לריקודיה של מצוזאקי, שהיו לא רחוקים מאלו שכיכבו בקליפ האלמותי שיצר ספייק ג'ונז ל-"Praise You" של Fat Boy Slim. ואילו סונייר, מצדו, התגלה כפרפורמר בעל אישיות כובשת מאין כמוה. כל כמה שירים הוא קם מהתופים, ניגש אל המיקרופון ובהתרגשות משועשעת הודה לכל מי רק היה יכול: לחברת נרנג'ה שהביאה את הלהקה לישראל, ללהקת קרוסלה שחיממה, לחבר שאיתו הקים את להקתו הראשונה ושעכשיו גר בקיבוץ מעגן מיכאל, לחבורת המעריצים שהניפה לאורך כל המופע מגנים בצורת דובי פנדה וארנבונים. יתרה מזאת, אחד השיאים של המופע היה כשהוא עצמו עזב את התופים, עבר לקדמת הבמה ושר את "Going Up the Country" של Canned Heat, להקת הבלוז-רוק משנות ה-60, בגרסה שהאפילה על המקור. בקיצור, מינימום רוק סטאר, מקסימום מוזיקה, מעט זה הרבה, פחות זה יותר.

  • דירהוף

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully