הדבורה מאיה

הקריאה בספרה החדש של מאיה ערד, "אמן הסיפור הקצר", מספקת חוויה מוזרה. מצד אחד, זהו רומן עב כרס (כ-450 עמודים) בעל קו עלילה מרכזי, אך, מצד שני, מדובר למעשה באוסף סיפורים קצרים שכתב גיבורו, ולצידם מסות ביקורת, קטעי הרצאות, דיאלוגים ארכניים על מצב הספרות בהווה ובעבר ו(כצפוי) דיון מעמיק בשאלת "הסיפור הקצר – לאן?".

הגיבור, אדם טהר-זהב, הוא – כפי שמסגיר שם הספר – סופר, שקומתו קצרה ולא רק סיפוריו, והעלילה יוצאת מתוך עולמו הפנימי. תודעתו של טהר-זהב, תסכוליו, חוסר הביטחון ותחושת הנחיתות שלו נמסרים לקוראים תוך כדי יצירת הקבלות בין הסיפורים שכתב לבין המציאות שבה הוא חי, שמתגלה כדלה ביותר. בתוך כך, ההתמקדות בפוליטיקה הפנימית של הביצה הספרותית, על כל חוסר הפרגון והקטנוניות שמאפיינים אותה, מציגה את הביצה הזו כדלוחה למדי – אפילו במונחים של ביצה – ואף אחת מהדמויות לא יוצאת מהספר בצורה מחמיאה במיוחד, בפרט לו טהר-זהב עצמו. שכן המרמור שלו, הבדידות שלו ומעל לכל הכמיהה שלו להערצה ולקהל שישתה (או יקרא) את דבריו בשקיקה הופכים את דמותו למגוחכת.

זו גם הבעיה המרכזית של "אמן הסיפור הקצר". בניגוד לרשעות החיננית שאפיינה את ספרה הקודם של ערד, "שבע המידות הטובות", ולברק שאפיין את ספר הביכורים המחורז שלה, "מקום אחר ועיר זרה", הניסיון שלה להעמיד במרכז דמות שהרומן עצמו לא באמת מסמפט ושהעלילה פועלת בהתמדה כנגדו מקשה על הקריאה. יתרה מזאת, האתגר שלקחה על עצמה – לכתוב ספר על סיפורים שחלקם הגדול הוא במקרה הטוב בינוני, לכתוב ספר על סיפורים שלא יכולים לעמוד בפני עצמם – מכביד אף הוא על הקריאה. שכן הסיפורים אמנם מאירים עד כמה אומלל הוא הגיבור אך בדיוק בשל כך אינם מעוררים שום אמפתיה כלפיו.

נקודת המבט המרוחקת שמתעוררת כלפי טהר-זהב בקרב קוראים, נובעת קודם כל מעמדתה המסויגת של המחברת כלפי הגיבור שהיא עצמה יצרה. לא פעם, בהנאה כמעט סדיסטית, היא נועצת בו קלשונות חדים למדי, ובשאר הזמן, במקום לעורר בקוראים איזשהו בדל של חיבה כלפיו, פשוט מעודדת אותם להסכים עם דעתן של חלק מהדמויות עליו. חד במיוחד, למשל, הוא הקלשון שנועצת המבקרת מיטל עינב ביצירתו של הגיבור: "יש משהו בעקשנות של טהר-זהב שמעורר הערצה וחמלה בו זמנית, כמו ילד שמנסה בכל כוחו להגיע אל צנצנת הממתקים במדף גבוה ולא יצליח לעולם, כי קומתו קצרה מדי. מתחשק לך להוציא כמה שקלים ולשלוח אותו לחנות לקנות סוכרייה על מקל, רק שיפסיק עם הניתורים הפתטיים שלו למעלה, שיכולים להוציא מן הדעת" (112).

ואכן, הסיפורים הקצרים של טהר-זהב, שמובאים בתוך הרומן, מקרטעים ברובם ופגומים במכוון. הם חביבים אך לא עוצרי נשימה, ובשל המגבלה המובנית הזו, ונטייתה של ערד לפוצץ את בלון האגו של הגיבור שלה שוב ושוב, אנו קוראים אותם מתוך סדרה של משקפיים ביקורתיות: אלו של הסופר עצמו ואלו של מבקריו, וביניהם אותה מבקרת ספרות שהופכת לדמות השנייה בחשיבותה במהלך העלילה. סוף הרומן אמנם מציע המתקה מסוימת לגורלו המר של טהר-זהב ואולי אף ניצוץ של קתרזיס מהבהב עבורו ועבורנו, אך לאורך רוב העלילה אנו צופים בו – "גיבור דור הביניים של הספרות הישראלית" – כושל ונכשל, עלוב ונעלב, ובעיקר מרחם על עצמו.

השאלה אם באמת הגיע הזמן להספיד את הסיפור הקצר כפורמט שאבד עליו הקלח – "הסיפור הקצר נחשב למגרש האימונים, המשחק המקדים לדבר האמיתי" (10) – או שמא ניתן לקרוא את הרומן של ערד כ"אף על פי כן" ארוך ומפורט אינה באמת עומדת על הפרק. שכן, בסופו של דבר, יצירתו של טהר-זהב וה"אני מאמין" שלו כסופר אינם מובאים אלינו בפורמט שברזיו הוא כביכול שולט – בתור אמן הסיפור הקצר בכבודו ובעצמו – אלא בצורת רומן – הפורמט הספרותי שידיו קצרו מלהשיג בו שליטה. אמנם, לאורך הספר מסתתרות כמה סוכריות שממתיקות את גלולת המוות שמגישה ערד לסיפור הקצר – סופו של "אומסק" (382), למשל, אחד הסיפורים פרי עטו של טהר-זהב, הוא מדויק ומטלטל כאחד, והסיפור בחרוזים על הילד יהלי (482-6) הוא מלא קסם – אבל רגעים אלו טובעים בבינוניות המכוונת של שאר יצירתו של הגיבור הקצר ובהתבכיינות האינסופית שלו.

לו רק היתה ערד חשה איזושהי חיבה לגיבור שהעמידה במרכז ספרה ונכנעת פחות להנאה הילדותית שכרוכה במשיכת השטיח מתחת לכישרונו המוגבל כסופר, יתכן ש"אמן הסיפור הקצר" היה ממריא ביתר קלות. לו היתה כאן פחות פואנטה להוכיח ופחות קיתונות של בוז לשפוך על הסצנה הספרותית שמדשדשת במשחקי כבוד קטנוניים, יתכן שערד היתה מצליחה לעמוד באתגר שהציבה לעצמה: לספר סיפור מוצלח על סופר שכותב סיפורים כושלים. אבל כשהמחברת יוצאת בהתמדה כנגד גיבורה, כנגד הפורמט שבו הוא כותב, כנגד העולם שבו הוא חי, ועוד ממקמת את הקוראים בתודעתו הלא חביבה במיוחד, הסיכויים הם לרעתה. יתכן שכתרגיל מדובר בניסיון מעניין, אך כספר מדובר בפספוס. הייתי רוצה לחבב את טהר-זהב, לא רק לצחוק עליו ולשמוח לאידו עם כל ניתור חסר סיכוי שאליו הוא יוצא.