אמריקקה

בדיוק כשנדמה לך שמצאת איזשהו סדר והיגיון בעולם, באים אנשים כמו ריאן אדמס והורסים לך את קמצוץ הביטחון שעבדת כל הבוקר כדי לבנות. ריאן אדמס, למי שלא מכיר את הסיפור, היה סולן להקת אלטרנטיב-קאנטרי בשם וויסקיטאון (שם כה פתטי, שבאמת רק להקת אלטרנטיב-קאנטרי מסוגלת להמציא כמותו), שהתיימרה להכניס את הלייפסטייל הרוקנרולי לתוך עולם הקאנטרי והגיעה לסוף דרכה בחגיגת הרס עצמי כאילו היתה מינימום הסקס פיסטולס ואדאמס היה מינימום ג'ים מוריסון. משם הוא המשיך לקריירת סולו והוציא אלבום בכורה בשם “Heartbreaker” שחשף את אהבתו לסיקסטיז בנוסף לשורשי הקאנטרי שלו (הבחור בא מצפון קרוליינה, בכל זאת).

הביקורת, משום מה, צהלה. ובדיוק פה מתחילה הבעיה שלי, בעיה שנפתחת בדייויד גריי, ממשיכה באליוט סמית (הוא לפחות חמוד) ונגמרת בריאן אדמס. האם הצורך של העולם בטרובדורים משמימים עד כדי כך גדול שכל מה שעל אדם לעשות זה לעמוד על במה עם גיטרה ולייבב שיר עצוב, כדי לזכות באהדת הקהל/הביקורת? יש האומרים שאדמס הוא סינגר-סונגרייטר מוכשר, שהוא כותב שירים יפים ומילים מרגשות על בדידות ושיש לו קול אקספרסיבי. נראה לי שנרדמתי לפני שהספקתי להתרשם מכל אלה.

אנשים כמו ריאן אדמס משגשגים על חשבון געגועים אנושיים ומוצדקים לחלוטין לבוב דילן או לניל יאנג, ומנצלים את העצלות של הקהל לחפש את מבוקשם ברוק האמריקאי האלטרנטיבי, שם יוכלו – עם קצת מאמץ – למצוא את הדבר האמיתי בדמותם של מוזיקאים שניזונו מאותם חומרים ומציעים גירסה מקורית לרוק האמריקאי המסורתי מבלי להיגרר לחיקויים זולים וחסרי מקוריות מהזן האדמסי.

בתקליט האחרון שלו, "Gold" (הליקון), שיצא כבר לפני כמה חודשים והספיק להיכנס לרשימת תקליטי השנה של כל מיני מבקרים שרק משמע המילה קאנטרי-רוק מספקת את בלוטות אהבת האמריקנה שלהם, מצטלם אדמס על רקע דגל אמריקה, במעין טוויסט עדכני על העטיפה ההיא של ברוס ספרינגסטין. במקום מחאה ספרינגסטינאית אותנטית אנחנו מקבלים כאן שיר אהבה לסילביה פלאת ולכמה ערים בארצות הברית. שטיק הסמול-טאון בוי שמגיע לעיר הגדולה (אדמס הגיע גם לניו יורק, ללוס אנג'לס ואפילו לנאשוויל), והשילוב של קאנטרי, פולק ובלוז לתוך רוקנרול (כשהכל מגובה בהרבה וויסקי בסיגריות, ממש לפי הספר) הספיקו לאדאמס כדי לכבוש לעצמו חלקה טובה בנוף המוזיקלי של אמריקה, ועוד להיחשב לאיכותי.

על הנייר זה נשמע אולי טוב, אבל התוצאה היא רוק אמצע הדרך שנמצא כל כך באמצע שגם עשרים ליטר של וויסקי לא יספיקו כדי להוריד אותו מהכביש. ובכלל, מה שמתחיל כג'ון קוגר מלנקמפ, סופו להיגמר בימינו כדייויד גריי. ובמקרה של אדמס זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שקורה.