גראנד סלאם

על ארבעה אלמנטים דיברה תורת ההיפ-הופ. פעם, כשעוד היה לה משהו לומר. אם סי, די ג'יי, ברייקדנאס וגרפיטי. לכל אחד היה תפקיד משלו, אמת לספר, יעוד ותוכן. ביחד הם עמדו בליבה של אחת התנועות הגדולות (אם לא הגדולה ביותר) בתרבות המודרנית של המוזיקה הפופולרית - הראפ וההיפ-הופ.

הסיפור התחיל בברונקס בסוף שנות ה-70. למעשה, זה התחיל (יותר נכון תמיד היה) בג'מייקה, איפה שדיג'י קול-הרק בילה את ילדותו עד גיל 13. מקום בו המנהג להרים בפינת רחוב מערכת סאונד, לחבר לה פטיפון ומיקרופון ו"להגיש" את השירים, הוא עניין שבשגרה.

יש בדיחה ששואלת: מה אומר ראסטה כשנגמר לו החומר? והתשובה היא: לעזאזל, מה זאת המוזיקה המשעממת הזאת? למזלנו בג'מייקה אין ממש בעיית זמינות של תוספי מצב רוח, ולכן מלבד התרומות הידועות של האי הקריבי הזה לחיינו (רגאיי, גאנג'ה והדבר המגעיל הזה שהם עושים עם השיער), חייבים לתת להם קרדיט על בריאת האם סי - הראשון באלמנטים של ההיפ-הופ.
כידוע, התפקיד של האם סי הוא קודם כל להרים את האווירה. לתקשר עם הקהל, להציג את התקליטן ואת השירים, להצליח לשמור על רצף ועל גרוב (מה שנקרא פלואו) ובאופן כללי לעשות כבוד.

מובן שלאם סי אין עבודה אם אין די ג'יי לידו. אחרי הכל, מדובר במסיבה, גם אם היא מתרחשת ברחוב. הדי ג'יי הוא האיש החשוב של הערב (לפעמים אחד מכמה שמתחלפים במהלך הסט). זה שעל הטעם ועל המיומנות שלו יקום או יפול האירוע. בשנים ההם, לצד דיג'י קול-הרק פעלו בניו יורק גם ג'זי ג'י, גראנד מאסטר תיאודור והאורח של האומן 17 היום בערב- גרנדמאסטר פלאש.

גרנדמאסטר פלאש התחיל לנגן במסיבות שכונתיות ובבתי ספר באמצע שנות השבעים, והקים לעצמו הרכב עם 3 אם סיז תחת השם המילולי גראנדמאסטר פלאש אנד דה 3 אם סיז. אחרי שעוד שניים הצטרפו לחבורה, הם הפכו לגראנדמאסטר פלאש והפיוריוס 5. אחרי סינגל ראשון ("סופרראפינג") והצלחה גוברת בתחום המסיבות, הם חתמו עם חברת התקליטים "שוגר היל" שם הוציאו כמה להיטים מצלחים ואת הסינגל "The Adventures of Grandmaster Flash on the Wheels of Steel".
הקטע, שאורכו קצת מעל 7 דקות, הוא למעשה די ג'יי סט ותצוגת תכלית לכישרון של פלאש בחיבור וחיתוך קטעים, כשהוא עושה את זה בלייב - כלומר מתקלט. זו הפעם הראשונה שהיכולת הזו הוקלטה, ולא יהיה מוגזם ליחס לרגע הזה את הולדת הטרנטייבליזם.

המושג טרנטייבליזם נגזר מהמילה turntable (פטיפון). אפשר לתרגם את זה לפטיפונאות, אבל זה ישמע טיפשי. בגדול, משמעותו היא סך השליטה שיש לתקליטן בפטיפונים. המקום בו הם מפסיקים להיות כלי שמנגן מוזיקה והופכים להיות הכלי שמנגנים איתו. מיקסים, סקראצ'ים, קאטינג, ברייקינג - כל מה שקשור בלהיות בן אלף זונות של די ג'יי (מלבד טעם טוב, כמובן) - הם כולם מושגים שגרנדמאסטר פלאש ושותפיו למהפכה הגדירו. לא רק שכולם שמישים עד היום, אלא שמתישהו הטרנטייבליזם התנתק מעולם המסיבות והפך לספורט כמעט אולימפי, עם תחרויות ומנצחים משלו ועם הריחוק המתבקש מהרוח המקורית של אמנות התקלוט.

אירועי הרחוב של ניו יורק בכלל והברונקס בפרט בתחילת שנות השמונים (שכבר הפכו לאגדות אורבניות), הביאו לעולם גם את הברייקדאנס, עם הבי-בויז והבי-גירלז שרקדו אותו ואת אמני הגרפיטי שהופקדו על הצד הויזואלי של כל הסיפור.

1982 היא השנה בה יצאה תרבות ההיפ-הופ מהרחוב אל התודעה הרחבה, כאשר "The Massage" של גראנדמאסטר פלאש והפיוריוס 5 הגיע תוך חודש למעמד תקליט פלטינום. שלא כמו הקטעים הקודמים שלהם, ולמרות הביט הרוצח והרקידות שלו, לא מדובר בקטע שמח. השיר תיאר את הסביבה של ההיפ-הופ, על העירוניות המוזנחת, העוני, האלימות והסמים. המבקרים היללו את המודעות החברתית והאומץ שבו. להיט אחר שלהם, "White Lines" כבר מדבר ישירות על התמכרות לקוקאין (וגם מסמפל בכישרון רב את ליקוויד ליקוויד).

באותו זמן פעלו גם אפריקה במבאטה והסול סוניק פורס ואלה הביאו אל ההיפ-הופ (שנשען בעיקר על סימפולי דיסקו ופ'אנק) את האלקטרוניקה של קראפטוורק ב"פלאנט רוק" וב"Looking for the Perfect Beat". שוגר היל גאנג הוציאו את "ראפרס דילייט" שמסמפל את שיק ("good life"), פירלס 4 את "It's Magic", הודיני את "Magic Wand", בלונדי - עד אז הרכב פופ - את "Rapture", השיר שהפך את דבי הארי לכוסית הלבנה הראשונה ששיחקה אותה אצל השחורים, ואפילו הרבי הנקוק - ג'אזיסט מכובד ומוזיקאי משכמו ומעלה - הבין איפה לשים את הז'יטונים והוציא את "Rockit". זה האחרון הגיע עד "עד פופ" עם אהוד מנור איפהשהו בין "Say Say Say" של מייקל ג'קסון ופול מקרטני ל"Every Breath You Take" של פוליס.

מובן שהיה צריך שלושה לבנים מברוקלין בשביל לקחת את הראפ אל השלב הבא שלו ואל מערכות הסטריאו של שאר צעירי אמריקה, אבל גם לפני הביסטי בויז, באמת שמדובר בזמנים מוזיקליים מהפכניים ומלאים בשירים מצוינים שנשמעים היום טריים לא פחות מפעם.

הסרט "Wild Style" מ-1982 הוא אחד המתעדים המוצלחים של התקופה. העלילה שלו מקושקשת והמשחק מגוחך, אבל הוא חובה עבור כל מי שחשוב לו להבין איזה מרחק עשו ההיפ-הופ והראפ מהחצרות המטונפות של בתי הספר בניו-יורק ועד שעון הרולקס של קניה ווסט.

הסיפור עוקב אחרי זורו, אמן גרפיטי מחונן ואהבתו לליידיבאג, גם היא בעסקי ריסוס הרכבות (את שניהם מגלמים אמני גרפיטי אמיתיים מהתקופה). מעין רומיאו ויוליה אבל על ביט רפיטטיבי של דיסקו, עם פיגורות חשובות מהסצנה כמו פאב פייב פרדי, ביזי בי, רוק סטדי קרו וגם גראנדמאסטר פלאש. בסצנה שלו הוא מצולם מנגן במטבח, מפגין שליטה בשלושה פטיפונים ומרביץ סיבובי דאווין. אפשר להבין למה ילדים מסוג מסוים שצפו בסרט, החליטו באותו רגע לגדול להיות די ג'ייז, שכן מדובר באחת הלידות המתועדות של אומת הדאנס ושל המושג "תקליטן אגדי".

כשאומרים לכם שהערב מנגנת אגדה חיה, הם לא מגזימים. עם הקילומטראז' שצבר וההישגים שלו כדי ג'יי ופרופורמר, ובעיקר כזקן השבט, גראנדמאסטר פלאש באמת ראוי לתואר הזה. אלא שכמו אגדות רבות אחרות, גם הוא רחוק מאד מהמטבח שמופיע ב"ווילד סטייל". האיש בא לכאן לקדם את "דיג'י הירו" למען השם, עם דמות משלו והכל.

גראנדמאסטר פלאש הוא עדיין אלוף פטיפונים, וברור שייתן את כל ההצגה ולא יוותר על אף אחד מהלהיטים הגדולים של האולד והניו סקול, אבל קחו בחשבון שמדובר בחגיגה נוסטלגית. שההיפ-הופ האגדי מימיו של המאסטר על ארבעת האלמנטים שלו, כבר לא באמת איתנו. האם סיז הפכו לראפרים שהפכו למיליונרים, הדי ג'יי הפך לטרנטייבליסט, גרפיטי הפך לאמנות רחוב ומתישהו הברייקדאנס הפך ל"אורבן דאנס". מלרקוד בין הפחים ללרקוד עם כוכבים.