פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיי פארק

      האלבום הכפול המתעד את שתי הופעות האיחוד של בלר בהייד פארק הוא נחמד - בתנאי שאתם נמנים על 100 אלף האנשים שהיו שם. דנה קסלר מטושטשת

      בקיץ האחרון התאחדו בלר לסיבוב הופעות קצר, שהגיע לשיאו בפסטיבל גלסטונברי ובשתי הופעות ענק שהתקיימו בתחילת יולי בהייד פארק בלונדון. חודש אחרי, יצא באנגליה אלבום כפול המתעד את ההופעות בהייד פארק, אותו ניתן היה להזמין או להוריד באינטרנט, ועכשיו הוא יוצא בכל העולם.

      כמו שהאנגלים עשו חודש אחרי ההופעה, עכשיו גם אנחנו יכולים לבחור אחת משתי גרסאות של האלבום: אחת מתעדת את ההופעה של ה-2 ביולי והשנייה את ההופעה שהתקיימה באותו מקום למחרת. לא שיש ממש הבדל בין שתי ההופעות – אפילו סדר השירים זהה – אבל מן הסתם כל אחד ממאה אלף האנשים שנכחו בהופעות הללו ירצה מזכרת מההופעה שהוא עצמו היה בה. לאחרים, שלא נכחו בה, זה כמובן היינו הך – מה שרק מדגיש את העובדה שלאלבום הזה כנראה אין שום פונקציה מלבד היותו מזכרת למי שנכח במקום בעת שהוקלט.

      גלסטנברי 2009 בלר (AP)
      דיימון אלברן (מימין) ואלכס ג'יימס בהופעה של בלר בהייד פארק (צילום: AP)

      כדי לבדוק את הסברה הזאת, אני מכניסה את הדיסק הראשון מבין שני הדיסקים של ההופעה הראשונה למחשב. הקהל מריע, וברגע שהוא מזהה את ההתחלה של “She’s So High”, הוא מריע עוד יותר חזק, ולי נופל הלב לתחתונים ועולה הדם לראש מרוב התרגשות וקנאה, בהתאמה. אחר כך, אחרי 42 שניות, מתחיל דיימון אלברן לשיר. הקול של דיימון בן ה-41 הרבה יותר עמוק ובוגר מזה של דיימון בן ה-21. לא רואים אותו בדיסק – העטיפה הקדמית, האחורית והפנימית מכוסות בתמונות של קהל באקסטזה, ללא אף תמונה של הלהקה עצמה – אבל אנחנו יודעים איך דיימון נראה היום. הוא גבר נאה, ומעט מקריח, בן ארבעים. הוא לא הילד עם הפוני על העיניים שהוא היה לפני עשרים שנה.

      אבל דיימון אלברן עדיין שר יפה, עם אותו מבטא וחיתוך דיבור, גם אם זה נשמע קצת כאילו אבא של דיימון מבצע את השיר של בנו. הוא גם בקושי מצליח להגיע לטון הגבוה של ה-”High” בפזמון. לפעמים נדמה שהוא קצת נבוך לשיר את המילים “I want to crawl all over her” שהוא כתב לפני עשרים שנה. אין ספק שדיימון אלברן יודע שהוא הזדקן. יותר מאוחר, ב-”End of a Century”, הוא שר "המוח נהיה מלוכלך כשאתה מתקרב לגיל חמישים", במקום "כשאתה מתקרב לגיל שלושים".

      אם הייתם מעריצים של בלר בזמן אמת, כמוני, קרוב לודאי שעוד לפני סוף השיר הראשון תהיה מבולבלים כהוגן. זה יפה ומרגש אבל גם עצוב ומוזר. לא כי משהו לא בסדר בבלר היום, אלא פשוט כי אנחנו יודעים שעברו עשרים שנה וגם אנחנו כבר לא צעירים ורעננים כמו שהייתם.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      כך זה נראה בהופעה הראשונה בהייד פארק. עטיפת האלבום "All the People - 2.7" (צילום: יח"צ)

      כשמשווים את האיחוד של בלר לאינספור איחודים אחרים של להקות, בלר נמצאים במצב טוב. דיימון אלברן וגרהם קוקסון – הסולן והגיטריסט, שני כוכבי הלהקה – עשו הרבה מאוד מוסיקה טובה אחרי בלר, מחוץ לבלר. לא מדובר באיחוד מסוג האיחודים הטראגיים של אנשים שהם Has Beens ושלא הצליחו לשקם לעצמם את הקריירה אחרי פירוק הלהקה המקורית, וחוזרים, בשביל כמה ג'ובות, לכור מחצבתם – המקום היחידי שבו הם מעניינים מישהו. אלברן וקוקסון עושים מוסיקה טובה ומעניינת גם היום, ובגרותם לא מביישת כלל וכלל את נעוריהם.

      בגלל זה הם חוזרים לאיחוד הזה כמו מלכים. בשביל הכיף, בשביל הנוסטלגיה, בשביל אהבת הקהל וסתם ככה כדי לחגוג את ההישגים, האלבומים, השירים והתרומה שלהם למורשת הפופ הבריטי. ברור שהם הזדקנו (או התבגרו) מאז, אבל גם אנחנו. והאמת היא שהם הזדקנו הרבה יותר יפה מאיתנו. שזה לא כל כך פייר, כי גם נעוריהם היו הרבה יותר מרשימים משלנו.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      וכך זה נראה למחרת. עטיפת האלבום "All the People - 3.7" (צילום: יח"צ)

      מסינגל הבכורה, איתו פתחו את ההופעה, עוברים בלר לגירסה תקיפה, אגרסיבית וקצת מוזרה של "Girls & Boys", שיצא ארבע שנים מאוחר יותר, ונחשב בזמנו לשינוי רדיקלי בסאונד שלהם. היום הוא כמובן אחד הקאנונים של בלר, שהכי משלהבים את הקהל.

      אחר כך מגיע שיר שלא היה סינגל, "Tracy Jacks", אבל כל מי שמחזיק בבית עותק של "פארקלייף" – כלומר כל אחד מהנוכחים בהופעה – יודע את כל המילים בעל פה. כמו שהעטיפה מראה, הופעת האיחוד של בלר היא אירוע של הקהל, כמעט יותר משהיא אירוע של הלהקה עצמה. גם שם האלבום, "כל האנשים", הלקוח ממילות השיר "פארקלייף", מצביע על אותו עניין עצמו. דיימון אלברן, גרהם קוקסון, אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי שייכים לפרויקטים הנוכחיים שלהם, למשפחותיהם ולחבריהם, אבל בלר שייכים לקהל שלהם, ובדיוק בזה עוסק הדיסק הזה.

      במשך יותר משעתיים מבצעים בלר את כל להיטיהם – הענקיים והסתם גדולים. גרהם קוקסון שר את “Coffee & TV”, הקהל שר את “Beetlebum”, והלהיטים משבעת האלבומים של בלר זורמים אחד אחרי השני בשרשרת אינסופית, ללא הפסק, כשכל שיר יותר מרגש ומלהיב ומשמח מקודמו.

      בלר (AP)
      דיימון אלברן וגרהם קוקדון בהופעה של בלר בגלסטונברי 2009 (צילום: AP)

      מהדיסק הזה ברור מעל לכל ספק שהיה מאוד מאוד כיף בהופעות האיחוד של בלר בקיץ ושאני טמבלית שלא נסעתי לאף אחת מהן. אבל הספקולציה שהעלתי בקשר לפונקציה של הדיסקים הללו יותר מנכונה. איכות ההקלטה גרועה ובוצית ומזכירה בוטלג, והביצועים עצמם צעקניים והמוניים, כיאה לאירוע מהסוג הזה. זאת מזכרת נהדרת למי שהיה שם, אבל לא שום דבר שמישהו ירצה לשמוע בבית אם הוא לא היה.

      נכון לעכשיו אין לבלר כוונה להמשיך להופיע או להיכנס לאולפן, אבל יש להם עוד הפתעה קטנה למעריצים. בחודש הבא יגיע לבתי הקולנוע באנגליה סרט תיעודי בשם “No Distance Left to Run” (בתקווה שאיזה סינמטק או ערוץ טלוויזיה אצלנו ירים את הכפפה), שמספר את הסיפור של בלר ומתעד את החזרות לקראת הופעת האיחוד, שלמעשה היו הפעם הראשונה שכל ארבעת חברי הלהקה בילו זמן יחדיו מזה תשע שנים. יהיה שם פוטג' ישן, חיבוקים טריים בין אלברן וקוקסון (ששכחו מהברוגז והשלימו לקראת האיחוד), ומהטריילר עושה רושם שהסרט יספק את חובבי בלר שלא חוו את האיחוד על בשרם הרבה יותר מהדיסק שיצא בעקבותיו.

      בלר, “All the People... Blur: Live at Hyde Park” // הליקון