פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שותפות לפשע

      זה היה עשור של טלוויזיה מצוינת אבל שתי סדרות דרמה איכותיות שלטו בו כאילו היו ראש המאפיה או הכנופיה. אז מי לוקחת, "הסמויה" או "הסופרנוס"? הצביעו והשפיעו

      "הסמויה"

      אם היה צריך לסכם את הגאונות של "הסמויה" במשפט אחד על סטיקר, הייתי הולך על "כל בני האדם נולדו שווים – וכולם חארות". רק כך אולי אפשר לתמצת את התמהיל האנושי הנוראי הזה שמציף את העיר בולטימור, בה מתרחשת הסדרה, ורק כך אפשר אולי להבין למה בכל זאת מתוך העוני והחידלון, מתוך תעשיית הסמים שאין דרך לנצח, מתוך גסיסת העיתונות והשחיתות בשלטון, הרוח האנושית מתגלה ברגעים הגדולים ביותר שלה. כי לכולם מגיע שיספרו את הסיפור שלהם.


      "הסמויה" היא הפה של האילמים חברתית והאוזניים של החרשים פוליטית, שפתאום זיהו בחסר הבית הלוזר את עצמם ובפוליטיקאי המושחת את מי שרצו או לא רצו להיות. הריאליזם שלה הציב רף בלתי אפשרי לסדרות שיגיעו אחריה וינסו לדבר על "החיים" ויבינו שהן רק נוגעות במקל במה "שהסמויה" התפלשה בו עם כל הגוף.

      האיפוק התסריטאי המדהים שלה איפשר ל"סמויה" לבחון בכל פעם את הגבולות המרוחקים של הרוע מבלי ליפול לקיטש של סרט פעולה או דרמת משטרה קלאסית. לא היה בה רגע אחד של זיוף והיא מעולם לא ניסתה לגרום לצופה להרגיש בבית. להיפך. "הסמויה" הייתה עניין פנים-פנים אמריקאי, גן חיות שיצר דיוויד סיימון כדי שכולם יסתכלו עליו, ישברו את השיניים ויבינו שגם אם הם במשחק, הם לא מבינים את החוקים.


      נכון, "הסמויה", כמו כל סדרה אמריקאית איכותית בעשור האחרון, משתמשת באנשים "רעים" (מפירי חוק, שוברי נורמות) כעוגן לדילמות מוסריות "טובות" ובכך אין כל חדש. אולם בניגוד לכוכבי "הסופרנוס", לגיבורי "הסמויה" (והם גיבורים, מסוחר הסמים בן ה-16 שהורג סוחר סמים בן גילו ועד העיתונאי שהמציא סדרת כתבות זוכת פרסים), אין יכולת להטביע את הסבל בדולצ'ה ויטה של חיי הפשע. יש להם פינה לכבוש, יש להם מארב לנהל, יש להם קנוניה לרקום ויש להם מאבק הישרדות אכזרי. אין לגיבורי "הסמויה" זמן או כסף לפסיכולוגית, לסיגר יוקרתי או לוויסקי מיושן היטב. אתה צמא? ב"הסמויה" ייתנו לך כוס מלאה ומהודרת של המיץ של הזבל, חומר של אלופים. לחיים.

      "הסופרנוס"

      בכל עשור אחר היתה "הסמויה" מוכתרת בנקל לסדרת הטובה ביותר. ראשית, ספק אם היו בהיסטוריה סדרה או סרט שהיוצר שלה עבד עליה קשה יותר. ל"הסמויה" מתנקזות 12 השנים של דייויד סימון כעיתונאי בבולטימור סאן, השנה שבה ליווה את שוטרי מחלק הרצח של העיר ושנה נוספת שבה בילה בצוותא עם שותפו לכתיבה, אד ברנס, עם סוחרי הסמים בעיר. אחרי שכתב שני ספרים ותרגם אותם לסדרה ומיני סדרה ("רצח מאדום לשחור" ו"הפינה"), הוא ניצל את כל הניסיון והידע ליצירת סדרת המופת שלו, בלי טובים ורעים, כשכולם הם קורבנות של סביבתם ושל המערכת המושחתת שאליה נולדו – בין אם מדובר במשטרה או בשיכונים המוכים בסמים. הוא הצליח לעשות זאת תוך שהוא מחליף מדי עונה את זירת ההתרחשות המרכזית ואפילו את הגיבור הראשי, עם שפה מורכבת, בלי להתחשב בצופים ובלי לחשוש מאובדן רייטינג. בעידן של יוצרים קונפורמיסטיים ורשתות תאבות כסף, סימון היה ראוי לתואר יוצר העשור ולו רק בגלל האומץ העצום שלו.


      אלא שסימון ו"הסמויה" נקלעו לעשור של "הסופרנוס", שהיא לא רק סדרת הטלוויזיה הגדולה ביותר בכל הזמנים אלא יצירת האמנות החשובה ביותר של דורנו. כבר כתבו על "הסופרנוס" מספיק, אז ננסה לקצר את הנימוקים לפרס: בגלל היכולת לחטט עם האיזמל הכי חד שנוצר בנפש האדם, בגלל הגאונות של דייויד צ'ייס, בגלל האסתטיקה והשאיפה לשלמות בכל סצינה, בגלל הטיפול הפסיכולוגי הכי אמין שנצפה על המסך, בגלל ג'יימס גנדולפיני, בגלל כרמלה, בגלל מלפי, בגלל ג'וניור, בגלל אדריאנה, בגלל כריסטופר, בגלל פולי וסיל ובובי וראלפי, בגלל החלק הראשון של העונה השישית (שיש הטוענים כי הוא אחד החלשים בסדרה אך בצפייה חוזרת נחשף אולי כעמוק והטוב ביותר שלה), בגלל שירי הסיום, בגלל הטוויסט בדמות של טוני בעונה השביעית, וגם בגלל הסוף המהפכני. בגלל שאחרי הסדרה הזאת, אנחנו כבר יודעים שגרי קופר, הטיפוס החזק והשקט, היה קיים רק בראש שלנו. בגלל שאחרי שאתה צופה ב"סופרנוס", פתאום כל סרט מאפיה אחר, החל מ"הסנדק" ועד ל"החבר'ה הטובים", נראה איטי, אנכרוניסטי ולא רלוונטי. למעשה, אחריה כמעט כל סרט נראה איטי, אנכרוניסטי ולא רלוונטי. ומעל הכל, בגלל שבלעדיה כנראה שלאף אחד לא היה אומץ להוציא לדרך את "הסמויה".