באים כמו שהם

"זה מהתקליט הראשון שלנו, רובכם לא מחזיקים בו", פותח קורט קוביין את מופע האנפלגד של נירוונה בניו יורק עם "About A Girl". קוביין לא פלט את המשפט הזה סתם. המשפט הזה דיבר על הרבה אנשים שנירוונה התחילה עבורם בנוורמיינד, שזה בסדר. אני לא איזה נזיר אינדי צדקן שמנסה להטיף לכם כמה אתם בורים, אבל מה לעשות, זה נכון. רובנו תפסו את הסאונד הנצחי של נירוונה, את מרד הגיטרות של סוף שנות ה-80', אחרי שהוא נכנס למעבדה, אחרי שהשיער הארוך קיבל צורה והשירים הבשילו והבינו מה חסר להם כדי להיות מושלמים. אבל לפעמים רוק'נרול לא צריך להיות מושלם.

15 שנה אחרי ההופעה ההיא בניו יורק ו-20 שנה אחרי ההוצאה המקורית, מבול המוצרים החדש של נירוונה שיורד על חנויות המוזיקה מביא אלינו גם הוצאה מחודשת לאותו אלבום שקוביין דיבר עליו – "בליץ'", אלבום הבכורה של הלהקה ששנתיים מאוחר יותר בעטה לכולם בתחת. אותו אלבום שנירוונה עשו במאות בודדות של דולרים זוכה לליטוש, עד כמה שאפשר, ואליו מתווספת הופעה נהדרת מ-1990 בפורטלנד ואלבום תמונות איכותי שמריח היטב את ריח הנעורים של אותה תקופה, שתיכף תפרוץ מתוך התמונות אל תוך החדרים הפרטיים של כל אחד מאיתנו.

לאספנים או לסתם אנשים שבזים להוצאות מחודשת, אין כאן מעיין נדיר שהם לא נחשפו אליו קודם, אבל החבילה בכל זאת מצליחה, למרות הליטוש הדיגיטלי והתוספות החדשות, לשמר היטב את הצליל הלא חלק ולהעביר את האווירה המחוספסת: את המהירות הלא נורמלית של הנגינה, את הסאונד הרצחני והמדויק, את הזעם, את הייאוש, את הטירוף שחשים כבר דרך העטיפה, את הרוח של סאב פופ ("בליץ'" הוא אחד מאלבומי הפלטינה היחידים של הלייבל פורץ הדרך), את הלבה שעומדת להגיע לכל פינה.

אלבומים כאלה לא עושים בגפן, החברה אליה ערקה נירוונה בהמשך. אלבומים קוצניים כמו "בליץ'" יכולים לצאת רק בלייבלים כמו סאב פופ, שהיא הרבה יותר מסתם לייבל, היא לייבל של תקופה, והחבילה החדשה של כל זה אמנם מנסה להוסיף, אבל לא גורעת או פוגעת ברזון וברעב הנעורים שנשפך כבר מהשיר הראשון של "בליץ'". עבורנו, הזקנים, החבילה החדשה היא בעצם אנדרטה להתפוצצות של חיים, של רוח האדם בשיא הפראות האותנטית שלה ומקור מושלם למי שרוצה לחוש כישרון שאי אפשר היה לדכא וכוח שלא היה אפשר למנוע מלצאת אל הפועל. עבור הצעירים שבינינו, לא רק בגלל שזה התקליט שאני הכי אוהב של נירוונה, זו הדרך הנכונה להתחיל קשר שייהפך בקרוב לאהבה. להבין איך הכל התחיל ולאן כל זה הולך, טוב יותר מכל תכנית דוקומנטרית על התקופה.

למרות שיש המחשיבים את "בליץ'" לאלבום הפחות טוב של נירוונה, עבורי הוא עדיין הכי מייצג את נירוונה כתופעה, הוא הכיכר בה מתחילים להתקבץ אנשים לפני שהם מתחילים לצעוד לבירה כדי לעשות מהפכה. ההישג הכי גדול של החבילה החדשה הוא שמרגישים זאת גם בה. אפשר עדיין לחוש דרכה את הפוטנציאל העצום שזועק מהצליל הראשון וברור שאין לו דרך אחרת אלא להצליח בענק.

אלו המעטים שמחזיקים בתקליט הוויניל המקורי, מקבלים הפעם בחבילה שני שירים שלא נכנסו בהתחלה: "Big Cheese" ו-"Downer". אלו שמחזיקים בדיסק ימצאו עניין בעיקר באלבום התמונות, 48 במספר, כולל של המתופף באותו תקליט, צ'אד צ'ניג, וכמובן בהופעה המוטרפת מפורטלנד. רובה, מן הסתם, לקוח מההקלטות של המפיק ג'ק אנדינו ונשען בעיקר על שירי "בליץ'", אבל לא רק. תמצאו כאן גרסה די מוקדמת של "Sappy", תמצאו כאן גרסת כיסוי כמו שרק נירוונה יכולים לתת גרסאות כיסוי ל-"Molly's Lips" של ה-Vaselines, תמצאו כאן לייבים נהדרים לשירים מתוך Incesticide, כמו "Dive" או "Been A Son". תמצאו כאן צורת חיים הכי פראית, הכי גולמית שרק ניתן לדמיין, שניה לפני שהיא נכנסת בשערי הציוויליזציה. שם, בציוויליזציה, יגידו לכם שבעצם לא מדובר באלבום מושלם או שירים מושלמים של נירוונה, אבל לפעמים רוק'נרול צריך להיות לא מושלם כדי להגיע לשלמות.