מור מאות דבר

בשנת 2000 צילם הבמאי מייקל מור קליפ לשיר האנטי-קפיטליסטי המקפיץ והמצוין "Sleep Now in the Fire", של להקת Rage Against the Machine. הקליפ צולם בוול סטריט, באמצעו של יום מסחר וללא האישורים הדרושים. במהלך הצילומים, כצפוי, הגיעו השוטרים כדי לעצור את מור ואת חברי הלהקה. בנוסף, המהומה שנוצרה גרמה למסחר במקום להיפסק לזמן מה. המטרה (פרובוקציה) הושגה. וגם הקליפ יצא מגניב לגמרי.

תשע שנים אחר כך (ועשרים שנה בדיוק לאחר שעשה את "רוג'ר ואני", סרטו הראשון), ומור שב עם צוות הצילום שלו לוול סטריט כדי לצלם סצנות לסרטו החדש, "קפיטליזם: סיפור אהבה", שעוסק במשבר הכלכלי החריף שארצות הברית חווה בימים אלה, ובסיבות ובתהליכים שהביאו ליצירתו. אלא שמאז הביקור האחרון השתנו בחייו כמה דברים. שני פיצ'רים תיעודיים שביים - "באולינג לקולומביין" (2002) ו"פרנהייט 9/11" (2004) – שברו שיאים בקופות, קטפו את הפרסים הכי חשובים ("קולומביין" הביא למור אוסקר, "פרנהייט" הביא לו את דקל הזהב בפסטיבל קאן), והפכו את הבמאי בעל כובע המצחייה מ-everyman שנלחם למען החלשים לסופרסטאר. למותג. למולטי מיליונר.

יחד עם זאת, הפעם המטרה (פרובוקציה) אינה מושגת. מור אמנם מסתובב עם מגפון ומנסה לעורר בלגן, אבל השוטרים לא מגיעים כדי לעצור אותו. וגם המאבטחים של הבניינים שאליהם הוא נטפל (בנקים ובתי השקעות) מזהים את הקונצים השקופים שלו מקילומטר ומגיבים אליו באדישות יחסית.

בסופו של דבר, מור מותח מסביב לבנייני הרחוב סרט משטרתי צהוב שעליו כתוב "זירת פשע". זהו רעיון משעשע. אבל אין ספק שבשנת 2000 הביקור בוול סטריט הניב תוצאות אפקטיביות יותר. ואין ספק שכבר ראיתי את הסצנה הגימיקית ונטולת הערך הממשי הזאת (שבה יוצר הסרט מגיע לפתחו של גורד שחקים מפואר במטרה להציג שאלות נוקבות לאדם עשיר ומושחת שמנסה להתחמק), מספיק פעמים כדי לדעת שהיא כבר יצאה לי מכל החורים.

אין בכך לומר שמייקל מור צריך להפסיק לעשות סרטים. אך יש בכך לומר שאולי הגיע הזמן שישקול לנקוט בטקטיקה חדשה. כי דומה שזו הישנה - ששירתה אותו היטב ושסיפקה השראה ברורה לעשרות, אם לא למאות, יוצרים תיעודיים, החל ממורגן ספרלוק ("לאכול בגדול") וכלה במיקי רוזנטל ("שיטת השקשוקה") - כבר די מיצתה את עצמה. ואם לשפוט על פי הנתונים הקופתיים של סרטו האחרון (רק 14 מיליון דולר הכנסות בארה"ב), אני ממש לא היחיד שחושב כך.

ב"קפיטליזם: סיפור אהבה" מור מציג עובדות מזעזעות (גם אם ידועות) על מצבו הבלתי נסבל של המעמד הבינוני-נמוך בארצות הברית, ומתעכב על כמה שיטות שפלות וראויות לכל גנאי שמאפשרות לבנקים ולתאגידים שונים להפוך את מצבו של האדם העובד לבלתי נסבל עוד יותר. הוא גם מראה כיצד שנים על גבי שנים של שחיתות שלטונית אפשרו לטריקים המלוכלכים והמתועבים האלה להיוולד. בנוסף, מור מציג לצופים כמה וכמה מקרים קורעי לב שבהם מעורבים אנשים מסכנים וקשי יום שאיבדו את הכל. כדרכו, מור מתבל את המידע היבש והקשה לעיכול ולהבנה בסרטונים משעשעים ואירוניים שהוא מצא בארכיון ובאינטרנט, במונטאז'ים דידקטיים ועשויים לעילא, במוזיקה מלאת פאתוס ובקריינות בכיינית.

לפרקים התוצאה עצובה, לפרקים היא מצחיקה, ולפרקים היא אפילו מצליחה להיות שני הדברים בו בזמן. אך מן הראוי לציין שמרבית רגעיו הטובים של "קפיטליזם" (שכוללים סרטון חינוכי על האימפריה הרומית, שעמו נפתח הסרט, סרטון פארודי לעידוד התיירות בקליבלנד, נאום נאה של הנשיא רוזוולט, וקבוצה של עובדי מפעל מפוטרים שמסרבים להתפנות מהמפעל עד שלא ישלמו להם את כל הכסף שמגיע להם) הם אלה שמור אינו נוטל בהם חלק פעיל.

בסופו של דבר, למרות כוונותיו הטובות של יוצרו, "קפיטליזם: סיפור אהבה" הוא סרט מינורי. הוא אמנם מספק המון אינפורמציה חשובה ויש בו אינספור רגעים שבהם הקהל יוכל לצקצק בלשון ולהיאנח נוכח חזירותם הבלתי נסבלת של העשירים המסריחים, אבל הוא הרבה פחות מפוקס מ"Sicko", סרטו המדכא מ-2007 שפירק את מערכת הבריאות האמריקאית לגורמים, וקשה לראות כיצד מישהו יוצא מן האולם, בסופו, ורץ להתפקד לחד"ש.

המשוכנעים צפויים להיוותר משוכנעים. הלא משוכנעים צפויים ללכת לראות סרט אחר. ומייקל מור? למרבה הצער, הוא כנראה ימשיך לארוב למנכ"לים מבלי לקבוע איתם פגישה קודם לכן, ואז יעשה פרצוף מופתע כשלא יסכימו לדבר איתו. דוקו אקטיביזם שבע במיטבו. אם מור היה כזה מהפכן, במקביל לעליית הסרט בקולנועים הוא היה מציע אותו להורדה חינם באינטרנט. כך גם האנשים קשי היום, שאין להם את הלוקסוס של ללכת לקולנוע, היו יכולים להיחשף אליו ואולי אפילו להצטרף אליו. אבל איפה הרווח בזה?