פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שלטון הצחוק

      אחרי לכתן של "סיינפלד" ו"חברים" בעשור הקודם, העשור הנוכחי היה זקוק לקומדיה חדשה. "תרגיע" או "30 רוק" - במי תבחרו?

      "תרגיע"

      הבעיה הכי גדולה כשבאים להחמיא ל"תרגיע" היא "סיינפלד", יצירת המופת הקודמת של לארי דייויד. קצרה, קצרה מאוד היריעה, מכדי לעמוד על ההבדלים בין הסדרות, אבל אחרי שצופים ב"תרגיע", הגאונות של "סיינפלד" רק מתחדדת. הסיטואציות הקשות לעיכול של ג'ורג' או איליין יורדות מהר יותר במורד הגרון וגדולתה של קומדיית המצבים על החיים מתבהרת.


      "תרגיע", לעומתה, היא לא רק קומדיה על החיים, היא לא שיקוף תא חיים מיוחד ונדיר שהתפתח בין מחילותיה הקרים של העיר המנוכרת, אלא "תרגיע" היא החיים עצמם. "תרגיע" היא לא רק מסמך, היא גם תקווה לאדם במאה העשרים ואחת שהולך ונרמס תחת קודים חברתיים שהולכים ומתרבים ושעליו לאמץ כאמת לאמיתה. תחת נשים, מנהלים, חברים ויועצים. תחת גינוני נימוס צבועים, תחת רפלקסים חברתיים שמוכתבים מבחוץ, תחת שנינויות פוליטיות מחייבות וכל העולם הזה שסוגר עלינו באמצעות המחשב, הטלוויזיה, הסלולרי, האייפוד, האייפון, ה-MP3, MP4, HD, VOD וכו'. "תרגיע" היא המוצא. היא כמעט כל מה שהיה ב"סיינפלד" (אחרי צפייה בכל העונות ברור לכם שלארי דייויד יצר אותה כדי להדגיש למי מגיע הקרדיט ב"סיינפלד"), אבל קצת מעבר. היא כמו ההבדל בין הפילוסופיה המערבית למזרחית: באחת מציגים בעיה, בשנייה מציעים גם פתרון.


      והפתרון הוא העימות. לא לצחוק על זה, לא להתעלם מזה, להתעמת עם זה. היום, יותר מתמיד, צו השעה הוא להיות פוליטיקלי קורקט, להיות נחמד, להיות כבוש, אבל זה נעשה קשה ומדכא מרגע לרגע. לארי דייויד, הלוחם בעוולות המאה החדשה, מעדיף לפעול בדיוק הפוך מהאינסטינקט החברתי המחייב, והחיים שלו עדיין נראים די סבבה. לא פעם הוא ייצא אידיוט, לא פעם הוא יביך את עצמו ואת מי שיקר לו. לא פעם הוא יאבד את אשתו, או את החברים שלו, או את המכרים שלו. אבל לפחות הוא יהיה הוא עצמו, ולא מי שאמרו לו להיות.

      "רוק 30"

      הקרדיט לסדרות המשרד של העשור שייך ללא ספק לסדרה שנקראת על שם החלל עתיר הפוטנציאל הקומי – "המשרד". בגרסתה המקורית הבריטית והאמריקאית, "המשרד מגלמת בתמציתיות גאונית את ההווי האפרורי והמדכא עד צחוק של מקום העבודה בעולם המודרני. אבל "המשרד", בדיוק כמו "תרגיע", מצליחה לעורר מבוכה, שמאפילה לעתים על הגאוניות ומשאירה את הצופה עם עווית של חוסר נוחות צורמת.


      הבוסים של "המשרד", דיוויד ברנט הבריטי (ריקי ג'רווייס) ומייקל סקוט האמריקאי (סטיב קארל) הם נטולי כישרון, חסרי מודעות ובסופו של דבר די דבילים. כשהם לא מעוררים אנטגוניזם, הם מצליחים לגרד מידה של אמפתיה, אבל הפורמט המציאותי של המשרד והפתטיות של הדמויות הללו, נוטים לעתים לעורר חמלה יותר מאשר צחוק.


      ליז למון לעומתם, העורכת של תכנית הבידור, "TGS", היא דמות פתטית לא פחות. היא מוזנחת, היא אובססיבית למזון, היא חסרת ביטחון וחסרת טאקט. אבל היא לא לבד. גם ג'ק דונגי, הבוס הקפיטליסט שלה, גם קנת', השליח הסנג'ר וגם טרייסי וג'נה, הטאלנטים נטולי הכישרון ועתירי החשיבות העצמית, שרוטים כמוה אם לא יותר. העולם של "רוק 30" הוא לא עולם נורמלי ולא מתיימר להיות כזה לרגע. הוא מוגזם, פרוע, סלפסטיקי ובעיקר ממש ממש מצחיק.


      "רוק 30" היא קומדיה סטריאוטיפית מטורפת שלא מנסה להיות שום דבר אחר חוץ ממצחיקה. על פני השטח אין בה תחכום כמו לאמא המשרדית שלה, אבל כל פאנץ' כתוב בקפידה ומגיע ברצף מתמשך לאורך הפרק. הפרטים הקטנים של "רוק 30" והמחשבה מאחורי כל פיסת מלל וההתכתבות הבלתי פוסקת עם התרבות הפופולרית, הופכים את "רוק 30" לקומדיה משרדית מהודקת וסוטה מהנורמה. גם מבלי לגרום לנו להרגיש לא נוח.