צבי הבנאי

"מאוחר מדי" כותב רומולו על כריכת יומנו שהורה לשלוח לאחיו סנדרו, אותו לא פגש מעולם. ואכן ספרו החדש של צבי ינאי הוא סיפור על כל מה שיכול היה להיאמר אך לא נאמר, כל מה שניתן היה לעשות אך לא נעשה, וכעת - כעת כבר מאוחר מדי לומר או לעשות. ינאי מגולל בספרו החדש את חייו של רומולו, מדען שיוצא לעבודת מחקר בערבות הסרנגטי של טנזניה ונעלם באורח מסתורי, לאחר שרכבו נמצא נטוש סמוך לגבעה שורצת צפעונים.

כל שנותר כעת מהאיש שנעלם אי שם באפריקה הם יומנו והמכתבים ששולחים בתו, עוזר המחקר שלו, המאהבת הצעירה שלו ופקח השמורה בה שהה בעת שנעלם לאחיו, סנדרו. שני האחים הופרדו בילדותם לאחר שאמם היהודייה החליטה, בשל הנסיבות הקשות של המאה ה-20, כי רומולו יישאר בידי האומנת קלרה. סנדרו התגלגל לישראל בעוד רומולו גדל באיטליה והפך ברבות הימים לחוקר חשוב בתחום הביולוגיה. על הסיפור המשפחתי והתלאות שעברה המשפחה ניתן לקרוא בספרו הקודם של ינאי, "שלך, סנדרו". ספרו זה ישפוך אור ברור יותר על הספר החדש אך אינו הכרחי על מנת לחדור לעלילתו הסבוכה של "מאוחר מדי", המתקיימת תמיד בכמה רבדים ובכמה תקופות שונות.

למעשה, ינאי פורש עתה את צדה השני של המשוואה בה לכודים שני האחים, כשהפעם רומולו הוא מוקד העניין. בדרך מרתקת הוא מצליח לעמוד על מורכבות דמותו של רומולו, כפי שהיא עולה מתוך מכתבים שכתבו קרוביו ומיומנו האישי. דמותו של רומולו, מסתבר, היא במובנים מסוימים תולדה של נסיבות חייו: כילד שננטש וגודל בידי אומנת שהעניקה לו את צרכיו הבסיסיים ותו לא, כאדם שבחייו הבוגרים לא הצליח ליצור מערכת יחסים בריאה אחת, כחולה במחלה סופנית שנאלץ להתמודד עם טיפולים קשים ואכזריים. אך מכל התלאות האלה, נדמה כי הצלקת העמוקה ביותר היא זו שהותירה בו התחושה שננטש על ידי אמו הביולוגית, דבר שהעיב על חייו והפך אותו לאדם קשה.

ינאי מצליח ליצור פסיפס מרגש ומתסכל כאחד של אדם סגור ומחושב אך עם זאת רגיש ביותר. מעניין לראות כיצד אדם אחד נתפס באופן שונה כל כך על ידי האנשים הסובבים אותו. בתו אומברטה, איתה מעולם לא הצליח לתקשר, מתארת אותו כאדם אובר-רציונאלי וקר, שביקר אותה בכל צעד שעשתה. את המאהבת הצעירה ממנו בשלושים שנה החליט לעזוב מפחד פערי הגילים, דבר שלה מעולם לא הפריע, שכן היא ראתה אותו באופן שונה למדי מהכפי ראתה אותו בתו. ואילו עוזר המחקר שלו בסרנגטי העריץ את השתיקה הסטואית בה התנהל בצריף המבודד בו שהו השניים וראה בו אדם מיוחד המתרגש מגור אריות שהציל ממוות ודאי ודואג לו כאילו היה בנו.

ייחודו של הספר טמון בשתיקתו של סנדרו לאורך כל הסיפור. שתיקה זו מאפשרת לקורא לחוש כאילו הוא עצמו הנמען של היומן והמכתבים, לחוש כאילו הוא עצמו סנדרו המנסה לפענח את דמותו של האח שמעולם לא הכיר. אחד הרגעים שבהם תחושה זו מורגשת ביתר שאת, למשל, הוא הרגע בו ינאי מצליח, בכתיבה פשוטה ומזוקקת, לתאר כיצד רומולו מאס בטיפולים הכימותרפיים, שאמנם הצליחו לגרום לנסיגה בסרטן הקשה, וזאת על אף שידע שהמחלה עתידה לחזור ולהתגנב. כשקיבל את ההצעה לעזוב לסרנגטי ולחיות כמעט בבידוד מוחלט משאר העולם, הוא נענה לה ברצון והתמסר לטבע במלוא עוצמתו ואכזריותו הבלתי מתפשרת. נדמה כי רומולו עצמו התמזג עם הטבע ככל שנקפו השנים והגעתו לסרנגטי לא היתה אלא התחנה הסופית שבה המיזוג הזה הפך למושלם.

מבחינה זו, תיאורי הערבות מלאי התאו והאריות מפעימים ומעוררים חשק עצום לצאת ולהתבודד בטבע הנשגב שאותו מצליח ינאי ללכוד בהבחנות מעניינות ומרגשות כאחד. זאת למרות התיאורים המסורבלים לעתים והארוכים של צמחים וחיות, העלולים לעייף את הקורא. בנוסף, אמנם אין דרך עמוקה יותר לחשוף את טבעו של אדם וסודותיו הכמוסים מאשר יומנו האישי, אולם לעתים נדמה שינאי שוכח כי מדובר ביומן ומאבד את המבנה הייחודי לסוג כזה של כתיבה אישית – דבר הפוגם במידת מה באמינות של הסיפור. יחד עם זאת, בסופו של דבר הסיפורים והתיאורים שעולים מהיומן הם בהחלט מרתקים ומכניסים את הקורא לעולמו הכל כך פנימי של הגיבור, רומולו.

הספר כולו הוא במובן מסוים סיפור של החמצה מחד והצלחה מאידך. רומולו נכשל בקשריו עם נשים בשל אופיו הסגור, הוא החמיץ הזדמנות לפגוש את אחיו סנדרו, למרות שהדבר היה נתון לבחירתו הברורה, הוא פספס את האפשרות לתת דרור לאהבתו לאלברטינה הצעירה כי חשש שלבסוף תתנכר לו מפאת גילו. אך סוד כוחה של דמותו טמון בכך שהבין את כל זה אך גם הבין שהוא בסוף ימיו וכי כעת מאוחר מדי לתקן.

ועם זאת, זהו גם סיפור של תקווה, סיפור של אדם ששרד ילדות קשה, עלה לגדולה ובסופו של דבר בגילו המבוגר השלים עם המוות באופן מעורר יראה והערצה. ינאי מעביר את תחושת מורכבותו של אדם ולא מתפשר על סיום נוח. הוא מוכן ללכת עם הדמות אל המקומות הכאובים ביותר ולא לנסות לחלץ אותה משם. הוא נותן לשלווה של רומולו להדהד כרעם חזק, כשברור שהכל כבר אבוד ושלא ניתן לשקם את היחסים השונים בחייו או לשנות את אופיו שלו.

אך מעל לכל, ב"מאוחר מדי" מצליח ינאי להחזיק סיפור מרתק כמעט לכל אורכו, מה שלא ניתן היה להגיד על ספרו הקודם, "שלך, סנדרו". הוא סוחף את הקורא אל עבר הפער העצום בין הפן האישי והפנימי של אדם לבין הפן החיצוני שלו, ולא בכדי נסיבות חייו של אדם כה רציונלי כמו רומולו מסתיימות באופן מסתורי כל כך. ינאי מנסה, כך נדמה, לעמוד בעיקר על הדרך בה אנו מתבוננים בקרובים לנו ביותר וכיצד הם רואים אותנו, דבר שיכול להוביל קשרים לכאב עצום וניכור מתמשך, אם אין את הפתיחות הנדרשת או את הרצון הטוב. תחושת עצב מלווה את הסיפור בשל חוסר יכולתו של רומולו לצאת מבעד למסך אישיותו ולהושיט יד לבתו, לרעייתו או למאהבת שלו. רק סנדרו, אותו נמען אילם, מצליח לגלות – כבלש העוקב אחר חשוד – את אישיותו השלמה, המורכבת כל כך ובעלת ההיסטוריה העשירה והעגומה כאחד, אלא שעבורו, כאמור, זה כבר מאוחר מדי.