מכנה משותף
בפעם הראשונה שהלכתי לקליניקה של חורחה ידעתי שאני לא הולך אל פסיכותרפיסט רגיל. קלאודיה, שהמליצה עליו, הזהירה אותי ש"השמן", ככה כינתה אותו, הוא טיפוס "קצת יוצא דופן".
כבר נמאסו עלי הטיפולים הרגילים והשכיבה המשעממת על ספת הפסיכואנליטיקן. אז התקשרתי וביקשתי לקבוע פגישה.
הרושם הראשון שלי ממנו עלה על כל הציפיות. זה היה אחר צהריים חם של נובמבר . הקדמתי בחמש דקות וחיכיתי בכניסה לבניין עד לשעה המדויקת.
בארבע וחצי בדיוק צלצלתי בפעמון. נשמע זמזום האינטרקום, דחפתי את הדלת ועליתי לקומה התשיעית.
חיכיתי במסדרון.
חיכיתי.
וחיכיתי.
וכשנמאס לי לחכות צלצלתי בפעמון הדירה.
את הדלת פתח טיפוס שבמבט ראשון נראה לבוש לפיקניק: ג'ינס, נעלי טניס וחולצה בצבע כתום מזעזע.
"שלום," הוא אמר. החיוך שלו, אני חייב להודות, הרגיע אותי.
"שלום," עניתי. "אני דמיאן."
"כן, כמובן. מה קרה לך? למה לקח לך כל כך הרבה זמן לעלות? הלכת לאיבוד?"
"לא, לא לקח לי הרבה זמן. לא רציתי לצלצל בפעמון כדי לא להפריע, למקרה שאתה באמצע טיפול..."
"כדי 'לא להפריע'?" הוא חיקה אותי והניד בראשו בדאגה. ואז המשיך, כאילו דיבר אל עצמו: "ככה בטח הכול הולך לך בחיים..."
נאלמתי דום.
זה היה המשפט השני שהוא אמר לי וללא ספק היתה בו אמת, אבל...
איזה בן זונה!
החדר שבו קיבל חורחה את המטופלים שלו, שלא העזתי לכנות "קליניקה", היה בדיוק כמוהו: לא רשמי, הפוך, מבולגן, חמים, צבעוני, מפתיע, ולמה להכחיש, קצת מלוכלך. התיישבנו על שתי כורסאות, זה מול זה, ובשעה שסיפרתי לו כמה דברים, חורחה שתה מאטה . כן, הוא שתה מאטה במהלך הפגישה!
הוא הציע לי ספל מאטה.
"טוב," אמרתי לו.
"טוב, מה?"
"טוב, המאטה..."
"אני לא מבין."
"אני מקבל את ההצעה שלך לשתות מאטה."
חורחה קד לפני בהתרפסות לעגנית ואמר:
"תודה, הוד מעלתו, שהואלת בטובך לקבל את ההצעה שלי... במקום לעשות לי טובות, למה אתה לא אומר לי אם אתה רוצה מאטה או לא?"
האיש הזה שיגע אותי.
"כן!" אמרתי.
ואז הושיט לי השמן את המאטה.
החלטתי להישאר עוד קצת.
סיפרתי לו דרך אלף ואחת דוגמאות שמשהו לא בסדר אצלי מפני שיש לי קשיים ביחסים עם אנשים.
חורחה שאל איך אני יודע שהבעיה אצלי.
עניתי לו שיש לי קשיים בבית עם אבא שלי, עם אימא שלי, עם אחי, עם בת הזוג שלי... ושמן הסתם, מובן מאליו, הבעיה חייבת להיות אצלי. אז, בפעם הראשונה, סיפר לי חורחה "משהו".
במשך הזמן למדתי שהשמן אוהב מעשיות, משלים, סיפורים, פתגמים מחוכמים ומטאפורות מוצלחות. לדבריו, הדרך היחידה להבין משהו בלי לחוות אותו ישירות היא דרך ייצוג סמלי של המתרחש.
"מעשייה, אנקדוטה או סיפור," הכריז חורחה, "נחקקים בזיכרון פי מאה יותר חזק מאלף הסברים תיאורטיים, פרשנויות פסיכואנליטיות או שיטות טיפול רשמיות."
באותו היום אמר לי חורחה שייתכן שיש בי משהו חסר כיוון, אבל הוסיף שהדדוקציה שלי מסוכנת, מפני שהמסקנה שלי, שהאשמה נמצאת בי, לא נשענת על עובדות שיאוששו אותה. ואז הוא סיפר לי סיפור בגוף ראשון שכמו רבים אחרים מעולם לא נודע לי אם היה פרי ניסיונו או פרי דמיונו:
סבא שלי אהב להשתכר.
המשקה האהוב עליו ביותר היה ערק טורקי.
הוא שתה ערק והוסיף לו מים כדי לדלל אותו,
אבל השתכר באותה מידה.
אז הוא שתה ויסקי עם מים והשתכר.
ושתה יין עם מים והשתכר.
עד שיום אחד החליט להיגמל...
והפסיק... עם המים!
הש?ד או החלב
לא בכל הפגישות סיפר חורחה סיפורים, אבל מסיבה כלשהי אני זוכר בבירור כמעט את כל הסיפורים שהוא סיפר לי בשנה וחצי של טיפול. אולי הוא צדק כשטען שזו החוויה הלימודית הטובה ביותר.
אני זוכר את היום שבו אמרתי לו שאני מרגיש תלותי. סיפרתי לו עד כמה זה מפריע לי ושיחד עם זאת אני לא יכול לוותר על מה שאני מקבל ממנו בכל פגישה. הרגשתי שבגלל ההערצה והאהבה שלי לחורחה אני תלוי באופן מוגזם במבטו וקשור לטיפול יותר מדי.
אתה רעב לידע
רעב ל?גדול
רעב להכיר
רעב לעוף...
יכול להיות שהיום
אני הוא הש?ד
שמשקה אותך חלב
שמשקיט את רעבונך...
נפלא בעיני שהיום
אתה אוהב את הש?ד הזה.
אבל אל תשכח:
לא השד מזין אותך...
אלא החלב!