פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הציור השבועי לילד

      סטואי וקרטמן הם שני ילדים אכזריים מסדרות מצוירות אכזריות לא פחות. אבל במי תבחרו: ב"איש משפחה" או ב"סאות' פארק"?

      "איש משפחה"

      הקצב של "איש משפחה" הוא פשוט מסחרר. בתום 22 דקות של תנועה מטורפת בין הזיות פסיכוטיות, הצופה חש מותש, כמעט מבולבל, ומתקשה להיזכר כיצד הפרק התחיל ואיפה הוא הסתיים. בין אם זה תסביך האדיפוס של סטואי, היצר המיני של קווגמאייר או יצריו החייתיים של פיטר – "איש משפחה" מטלטלת אותך בין עולמות קיצוניים, בצורה שהמסך מעולם לא ראה. עם כל הכבוד ל"סימפסונים", "פיוצ'רמה" או "סאות' פארק", נדמה שטרם נוצרה תוכנית אנימציה שעושה שימוש כזה אידיאלי באפשרויות שהז'אנר נותן, עם שילוב של התפתחויות עלילתיות אסוציאטיביות בעולם חסר תקדים בצבעוניותו.

      אך כמובן שמדובר פה בהרבה יותר מסתם אנימציה. סטואי גריפין, למשל - אותו זאטוט עם ראש ביצתי, שמשלב בין היותו רוצח סדרתי עם מבטא בריטי שרמנטי, לתינוק שמתקשה להיפרד מהדובי שלו - הוא אחת הדמויות המרתקות והמורכבות שנוצרו אי פעם על המסך. בריאן, הכלב המשפחתי, האלכוהוליסט האינטלקטואל שמאוהב בסתר באם המשפחה, מותיר אותך המום ומבולבל בכל פעם מחדש. ולמרות כל אלה, גולת הכותרת היא כמובן פיטר, הגדול מכולם, גיבור תרבות בכל רמ"ח איבריו. האיש שגורם להומר סימפסון להיראות כמו אב השנה, האדם שרק לשמוע אותו חושב יכול לעורר השראה בכל גבר, צריך רק לומר את מילות הקסם "זה מזכיר לי את הפעם ההיא ש...", ומעריציו יצללו לעולם שכולו טוב.

      הטבואים בקוהוג נשברים בזה אחר זה. הפוליטיקלי קורקט נזנח כלא היה. פרות קדושות נשחטות ללא בושה. מעולם פדופיל זקן לא זכה לכזו חיבה. מעולם לא התייחסו לנכה על כיסא גלגלים בצורה כה מזלזלת. מעולם לא התייחסו למתבגרת שמנמנה בכזו אכזריות. אין גבולות, אין מעצורים, אין מגבלות של ז'אנרים. על כל רגע של ריאליזם, דמויות כמו הקוף המרושע והתרנגול האלים משתלבות בשיא הטבעיות. הסדרה יכולה לתזז בפיזור דעת בין שיחות פילוסופיות, פלאשבקים מעוותים ופרודיות על קלאסיקות תרבותיות, ולהסתיים לפתע בשיר סוחף ממחזה זמר. למעשה, "איש משפחה" הצליחה ליצור עולם כל כך כאוטי ונטול חוקים, שהדבר היחיד שבטוח בו זה שבדקה הקרובה אתה עומד להיות מופתע והמום, ופשוט לפרוץ בצחוק גדול.

      "סאות' פארק"

      בפרק הכפול "מלחמות המצוירים" יצאו יוצרי "סאות' פארק", מאט סטון וטריי פרקר, למלחמה פנים אל פנים ביוצרי "איש משפחה". וכשהשניים האלה מכריזים מלחמה, הם לא טורחים להיות מרומזים. הם שוטחים את הדברים בצורה המכוערת והאכזרית ביותר שרק אפשר. ג'ורג' קלוני, פעם חבר קרוב, יוכל להעיד על כך אחרי פרק הזחיחות שקטל אותו ואייזק הייז היה מעיד על כך בעצמו (אם היה בחיים), אחרי פרק הפרידה מדמותו של שף, שלא חסך בתיאורי מוות ופדופיליה. וטום קרוז? באמת צריך להוציא את הסיפור הזה מהארון שוב?

      וכך אריק קרטמן, הדמות המצוירת הכי (אבל הכי) טובה על המסך, יוצא למסע אל אולפני רשת הטלוויזיה המשדרת את "איש משפחה" כדי לוודא שהסדרה תרד אחת ולתמיד. התירוץ שלו: "איש משפחה" היא סדרה חלולה והדמויות שם נטולות עומק רגשי והתפתחות עלילתית. מצטרף אליו למלחמה באיש משפחה לא אחר מאשר אוסמה בין לאדן (כי אם מישהו צריך להסכים עם קרטמן, הגיוני שזה יהיה הטרוריסט מספר 1 בעולם) שאומר: "אם תבחנו מקרוב את הכתיבה ב'איש משפחה', תראו שהבדיחות אף פעם לא קשורות לעלילה. אני חושב שזה ממש מתרומם". כן, ל"איש משפחה" יש בדיחות טובות, הם שוחטים פרות קדושות ומדי פעם זה אפילו יוצא להם אחלה. אבל את זה כל תכנית מערכונים סאטירית ומוקפדת יכולה לעשות. "סאות' פארק", לעומת זאת, פשוט עושה את זה טוב יותר.

      אבל לא על חסרונותיה של "איש משפחה" נמדדת הגדולה של "סאות' פארק". סטון ופרקר יצרו סדרת מופת סאטירית בועטת נושכת ומושכת בביצים של כולם ללא יוצא מן הכלל. הם גם שילבו ליצירת המופת הזאת עלילה (כן, עלילה!) ושורת דמויות בלתי נשכחות בעלות עומק תסריטאי והתפתחות שכל דרמה או קומדיה, מצוירת או לא, צריכה לקנא בהן: קרטמן השטני, באטרס הקורבן לחינוך לקוי ולאוזלת היד של הוריו, מיסטר גריסון, הטרנס ג'נדר ההומופוב הקרוע, ג'ימי, הנכה שמפצה על כך בקסם אישי. כל אלו עטופים בתום ילדותי שאל מול העולם האמיתי של המבוגרים, רק מבליט את המציאות המצערת. העושר הזה, הסאבטקסט של כל שורה בעלילה והתזמון הקומי המושלם, הופכים את "סאות' פארק" לא רק לסדרת העשור, אלא גם לסדרה המצוירת הטובה ביותר. ותסלח לי משפחת סימפסון.