פוטו רצח

פוטושופ היא תוכנה הכרחית לכל צלם מאז המעבר לדיגיטלי. אני זוכרת את הימים של פילם, של פולארויד ושל שעות על גבי שעות של כיווני תאורה. זה אמנם לא היה מזמן כל כך, אבל זה עולם שנעלם וכבר לא יחזור. היום צלמי אופנה ומגזינים מרטשים. הם מרטשים כי זה יפה, מרטשים כי זה כיף, מרטשים כי זה ממכר, מרטשים כי זה מוכר. עוד קצת פה, עוד נגיעה שם. הכל על הפוטושופ. אבל, למעשה, הם מתעלמים מההשלכות הכל כך חמורות שיש לכל הנגיעות הקטנות האלה שעושות את הדוגמניות יותר ויותר רזות.

דוגמניות מהוות מודל יופי משמעותי בשביל כולן, בין אם הן בנות נוער, בין אם הן נשים מבוגרות. כשאלו רואות דוגמניות רזות מדי, לא נותר להן אלא לקבל את גזר הדין בהכנעה: רזה מאוד שווה יפה מאוד, ולכן רצוי כמה שיותר רזה. לצערי, את המסר הזה נשים מקבלות בלי לחשוב יותר מדי: את מי זה משרת? למה זה נוצר? האם זה באמת תורם לי? האם זה יעשה אותי ולו במעט יותר מאושרת?

המגמה ליצור דוגמניות יותר ויותר רזות רק מעצימה את הדיקטטורה שנשים משליטות על עצמן. זוהי דיקטטורה שהופכת מיליוני נשים למתוסכלות, לנשים ששונאות את גופן. זוהי דיקטטורה שגורמת לאלפי נערות ללקות בהפרעת אכילה כזו או אחרת, הפרעה שכוללת בתוכה שנאה עצמית תהומית, בעיות גופניות ונפשיות קשות, וגם מקרים רבים של מוות.

חברי הכנסת רחל אדטו (קדימה) ודני דנון (ליכוד) החליטו לקחת את כל העניין הזה לידיים. ביוזמתו של סוכן הדוגמניות עדי ברקן, הן הניחו אתמול (ראשון) על שולחן הכנסת הצעת חוק שתאסור לא רק על העסקת דוגמניות שנמצאות בתת משקל אלא גם על שימוש בפוטושופ כדי להצר היקפים. וכבר עכשיו אפשר לשמוע את הקולות המתנגדים לחוק. לעומתם, אני חושבת שהיא דווקא די מבורכת.

המתנגדים מנפנפים קודם כל בחופש העיתונות. מבחינתם, חוץ מצנזורה ביטחונית, אסור למדינה להתערב במה שמתפרסם בתקשורת. ואילו התקשורת – לא מתפקידה לחנך, לא לתזונה נכונה ולא לשום דבר אחר. אחרים מנפנפים בחופש הפרט. מה פתאום שדוגמניות יישקלו? למה להפלות אנשים שסובלים מתת משקל?

אבל, לדעתי, המצב שבו נתונות היום נשים בכל הנוגע לגופן הוא מצב הגובל בחירום ומישהו חייב להתערב. לאחר שכל הניסיונות לשנות מבפנים, להסביר, להעלות מודעות לא הצליחו, אין ברירה אלא לאפשר למדינה להיות זו שלוקחת את האחריות לידיים, גם אם במחיר של נטילת חופש מסוים אך תוך כדי נתינת חופש גדול בהרבה – החופש לדעת את האמת, החופש לראות נשים כמו שהן באמת ולא רק נשים דקיקות עד כאב.

ברור שלא צריכים ללכת לקיצוניות השנייה. לרטש חצ'קון, למה לא? לרטש את הקו של החזייה, גם בסדר. אבל להוריד לבחורה חטובה מהיקף המותניים? יש אחריות לאנשים שעוסקים בתקשורת. אולי הם מעדיפים להתנער ממנה ולחשוב אך ורק על הכיס שלהם, אבל ברגע שיש להם כזו השפעה על ההמונים, יש להם גם אחריות. זאת בחירה שלהם אם לנסות להיטיב או לא, אבל במקרה של דימוין העצמי של נשים ברור שעד עכשיו הם בחרו להרע. וזאת על אף שזה לא כזה מסובך להיטיב. פשוט לא לרטש היקפים, פשוט לקבל את המצולמות כמו שהן, ופשוט להירגע.

גם ככה יש את הדוגמנית שנולדה מדהימה. גם ככה היא עובדת קשה כדי לשמר את המתנה שקיבלה בדיאטות מטורפות, בחדר כושר, ובמחיר של אי אלו הפרעות אכילה. לכל זה מתווספים איפור, שיער, סטיילינג, תאורה משובחת – ואז, על כל זה, שמים פוטושופ? איפה הסוף? מתי יגיע הגבול? ושל מי התפקיד לעצור ולהגיד, "די, הגזמנו"? בגלל שהתקשורת וחברות האופנה לא ידעו לשים לעצמן את הגבול, הם למעשה הביאו את החוק הזה על עצמן. ולנו, בתור חברה, אין ברירה אלא לתמוך בו, נוכח המצב שאליו הגענו.

ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" חל איסור על צלמים לרטש תמונות. זאת על אף שכשצלם נוף צובע שמיים באדום, די ברור לכולנו שהוא טיפל בתמונה. אבל כשחברות האופנה מצמצמות את הדוגמניות שלהן, לרובנו אין מושג. אותה בחורה תמימה שמעלעלת במגזין ורואה דוגמנית רזה כלל וכלל אינה יודעת אם היא רוטשה או לא (גם אותי שאלו בפליאה לא פעם, "מה באמת?"). יהיה זה רק הוגן אם נוכל לשוב ולסמוך על העיתונות, אם לאט לאט יהיה יותר אמת בפרסום.