יחסי מין

בואו נשים רגע את הקלפים על השולחן – זוהי לא יצירת מופת; ויני צ'ייס, ג'וני דרמה, טרטל ואריק מרפי הם לא דמויות עגולות כמו החבר'ה ב"עמוק באדמה"; לא תמצאו אותם מתמודדים עם תפניות קשות, קשוחות ומטלטלות כמו ב"אוז", או מנהלים דיאלוגים פסיכולוגיסטיים מורכבים כמו השיחות של טוני סופרנו וד"ר מלפי. מה שכן תקבלו ב"הפמליה" הן 20 וקצת דקות של הנאה צרופה, חסרת מעצורים, נטולת דאגות ואסקפיזם טוטאלי, שבשל הגימור הגבוה אפילו אינם כרוכים באשמה.

"הפמליה" היתה אמורה להיות התשובה הגברית ל"סקס והעיר הגדולה" – סדרת בנים קלאסית, שגם הבנות נהנות פה ושם להציץ בה; הסדרה שתספק לכם הצצה למה שמתרחש מאחורי הקלעים של הוליווד באופן פחות מחייב, מחויב וסרקסטי מ"לארי סנדרס" והיא מצליחה למלא את שתי המשימות האלה בענק. שיחות הסקס של הבנות בברנאצ'ים מלאי אדי קוסמופוליטן במנהטן הוחלפו בדיבורים גבריים על ג'וינט, אפרופו זיונים במסיבות ראוותניות באחוזות הכי מטורפות בבוורלי הילס. בנוסף, שיחות המסדרון על הכוכב שמתארח בתכנית וסכסוכים עם הרשת הוחלפו במאבקי כוחות בין במאים לטאלנטים, מפיקים ותסריטאים ופואמות מלאות גידופים בין הסוכן הבלתי נלאה ארי גולד וכל מי שנקרה בדרכו.

גם הפרקים הכי חלשים של "הפמליה" – ולא חסרים לה כאלה, בטח שלא בשתי העונות האחרונות והתקועות – סיפקו מינונים אדירים של הנאת צפייה, כי תכל'ס העלילה זה באמת לא העניין המרכזי. כל עוד החבריה העליזה עולה על המטוס הפרטי של קניה ווסט – אני רוצה להיות שם; אם סקרלט ג'והנסון מתקשרת לקבוע עם ויני דייט – אני שם; אם דניס הופר מזמין לאחר צהריים של הימורי ספורט – אני שם; ואם ג'יימי לין סיגלר הופכת לחברה של טרטל לעונה שלמה - הנחת יסוד מופרכת שהפכה למציאות - אני שם (וזה עוד לפני שמזכירים את כל אנשי התעשייה שמבליחים להופעות אורח לא מצונזרות ומגבירים את תחושת ההצצה לאחורי הקלעים ההוליוודיים).

לא צריך לצפות מהחבר'ה ב"פמליה" שיתבגרו או יתפתחו, למען האמת עדיף שהם יישארו אינפנטיליים וחסרי מודעות כמו שהם. שימשיכו להביך את עצמם באודישנים, לריב עם סוכנים, לשתות כמו חזירים, לבלות כמו חיות ולזיין כמו שפנים. וחשוב מכל – שארי גולד ימשיך לקרוא ללויד הומו סיני בכל וריאציה מעליבה שעולה על דעתו. כי בסופו של דבר - מעבר למסיבות והקרחנה - הסצנות של הזוג המוזר הזה הם הדבר הכי שמח שיש.

ההבדל הבסיסי בין "אחת שיודעת" (להלן: גוסיפ – כי אם כבר אז תהיו חלק מהחבר'ה) לבין סדרות ארון ספלינג קלאסיות סטייל 90210, הוא בנקודת המוצא הבסיסית. בעוד שאר המזדנבות מנסות להלך על הגבול שבין אמינות (כי הנוער האמריקאי של היום מבלה את זמנו בין סמים, מין פרוע והסתבכות עם החוק) לבין הלחץ לחנך (כי סמים זה רע, מין לא לפני החתונה וחשוב לכבד את החוק), "אחת שיודעת" לא באמת עוסקת בפורמולה הבנאלית של מה שהילדים המאגניבים מעמידים פנים שהם מתעסקים איתו. היא עוסקת במשהו שחוצה את גבולות הגיל והמין והופך אותה לסדרה המעולה שהיא – היצר הרכילותי הבסיסי ביותר של בני האדם. כי גם אם אתם מעיזים לשקר לעצמכם ולספר שאתם לא אוהבים לרכל, אתם בטוח אוהבים לראות אחרים עושים את זה. זה תענוג מלא אשמה, אבל אשמה שלא גורעת מהתענוג. להיפך, היא רק הופכת את זה להרבה יותר כיף - אמנות שהיוצר, ג'וש שוורץ שדרג אפילו יותר מאז "האו.סי" שלו.

מוטיב הרוע של גוסיפ הוא כזה שנוח לנו להתמודד איתו. הוא רע, אבל הוא לא לוקח את עצמו יוצר מדי ברצינות. הוא מרשה לבלייר וולדורף, התככנית האם, להיענש מדי פעם על מזימותיה המתוחכמות (לעזאזל, הילדה לא לומדת מטעויות), אבל מתגמל אותה ואותנו בהתאם עם תסריט שנון. כזה שקצת, אבל לא באמת, מעליב את האינטליגנציה שלנו. גם דמותה המיוסרת וה"טובה" של סרינה ואן דר וודסן – לכאורה תואמת קלי טיילור – לא חפה מתככים וטעויות כי ב"גוסיפ" כולם רעים וטובים. עם כולם אפשר להזדהות ומכולם אפשר לסלוד. מה לעשות, בעולם האמיתי ילדות טובות כמו מיילי סיירוס וטיילור סוויפט זה חשוב וזה אחלה, אבל נערות בהפרעה כמו לינדזי לוהאן ופריס הילטון זה הרבה פחות משעמם, במיוחד כשלא לוקחים שום דבר ברצינות. והרי אין ספק שגוסיפ היא סדרת טראש. העניין הוא שגם זבל טוב צריך לדעת לעשות, וגוסיפ מציפה את הביוב על פני רחובות האפר-איסט סייד של מנהטן וגורמת לו להריח כמו שושנים.

אם "סיינפלד" היתה עדיין רצה, אין ספק שהפרק ההוא, בו ג'רי נשבר תחת פוליגרף ומודה שהוא צופה אדוק במלרוז פלייס, היה מקבל ריפרש עכשווי, וגוסיפ היתה אותה סדרה שלא נעים לגברים להודות שהם צופים בה. הרי מעבר לתחכום, לסטייל המדהים שלה, לפס הקול העדכני ומלא התעוזה, לאפיון הדמויות המעולה ולאווירת הספק סיטקום-ספק דרמה שלה – גוסיפ היא רק כאילו סדרת בנות (או סדרה על גברים שהם בעצם בנות – ע"ע צ'אק באס ונייט ארצ'יבלד). היא סדרה לכל מי שמפנים ומקבל באהבה את הביץ' שבתוכו. XOXO, גוסיפ גירל.