"אבודים"
זהירות, ספויילרים!
כן, אוקיי, בסדר, אין צורך לסובב לי את היד. "אבודים" התחילה יופי ואיבדה את זה אחרי העונה השנייה. כן, ג'יי ג'יי אברהמס, מעבר לזה שהוא מגלומן שמאוהב בשורות של עצמו, הוא חתיכת מניאק כשזה נוגע להיחלצות ממלכודות התסריט שהוא מכניס את עצמו אליהן (וכראייה "פליסיטי" ו"זהות בדויה"). מתישהו בין העשן השחור, לאחרים, לפלאשבקים, לקייט המעצבנת ולסוייר החתיך ההורס, "אבודים" כל כך איבדה את זה, עד שבעונה החמישית, האחרונה ששודרה, היא מסרה בקלות רבה מדי תשובות לשאלות מורכבות מדי (אה, העשן השחור? זו מפלצת עתיקה ששופטת את חייך ומחליטה אם תמות או תחייה, חבל שלא שאלתם קודם). והצליחה לעלות על רחפת ולגמור ב-2015 כמו מקפליי, עם תהיות מטופשות על שינוי העתיד ואפקט הפרפר.
אבל לעזאזל! אי אפשר להפסיק ולראות אותה מהסיבה הפשוטה שאין מצב שהשיטוט באתר הפיקטיבי של חברת התעופה "אושיאניק", השאלות בפורומים על ההבזק של ג'ייקוב שאפשר לראות רק בהילוך איטי וצפייה מתמדת בשיט שהאתר הרשמי האכיל אותנו, יהיו לחינם. אין מצב. לא אחרי חמש עונות של נאמנות. לא אחרי ששרדנו קליף האנגרים מטורפים משבוע לשבוע. לא אחרי שהרימו לנו להנחתה ואז חזרו בזמן כדי להגיד שאין משחק. אין מצב. בשום פנים ואופן לא.
האמת, לא משנה כמה הידרדרה "אבודים" עם הזמן, העונה החמישית הצליחה לתקן, גם אם במעט, את הנזק שעשו לה עונות שלוש וארבע. יותר מזה, אפשר לסלוח ל"אבודים" ולמר אברהמס על משיכה מיותרת בלשון, מהסיבה הפשוטה שהיא הביאה לטלוויזיה את הקולנוע ומהרגע שעלתה על המסך, שום סדרת פריים טיים אמריקאית לא נראתה אותו דבר (חייבים להודות של-"24" יש גם חלק גדול בכך). מה שקורה בפרק הראשון של "אבודים" המטוס החצוי, האש, הכאוס והאפקטים הויזואליים - לא קורה לאורך כל הסרט "קלוברפילד" (עוד יצירה מעצבנת מבית היוצר של האיש המכונה ג'יי ג'יי).
כיאה לסדרה אמריקאית, גם "אבודים" נוקטת בגישת סיום המלחמה עם פצצת אטום ובסוף העונה שהסתיימה היא מחקה את הכל כדי לאפשר לעצמה לעשות ריסטרט. אם העונה השישית שתעלה בחודשו הראשון של העשור הבא, תצליח להחזיר לנו את "אבודים" של העונה הראשונה, נעניק לה בכיף, ובאיחור של שנה, את תואר דרמת האקשן של העשור.
"נמלטים"
זהירות, ספויילרים!
כנראה שרק אנשים מהסקאלה שנעה בין ביבי נתניהו לשבתאי צבי פחות אמינים מ"נמלטים". החורים בעלילה יותר גדולים מהבייגלה שמעל ראשו של המלאך גבריאל ונכון גם הפרצוף היפה של ד"ר שרה טנקרדי לא היה אמור לשרוד את עריפת הראש שתוכננה לה בפתח העונה השלישית של הסדרה, או את המגהץ במים שסידר לה הסוכן קלרמן בעונה השנייה.
בכל זאת, "נמלטים" היא סדרה מדהימה כי למרות המגרעות שלה, אי אפשר להפסיק לראות אותה ואחרי שמפסיקים לראות אותה לראות אותה שוב כדי להיווכח שמה שראינו אכן שודר בטלוויזיה ושאכן יש תסריטאים כל כך מקוריים, חכמים ומגוונים, שאפילו הזין שהם זורקים על הצופים נתפס כמו הברקה מהחלל.
אבל התסריט של "נמלטים", ללא ספק גולת הכותרת של סדרות הפעולה ב-30 השנים האחרונות (כנראה מאז "מקרון 1"), לא היה אפקטיבי לולא הליהוק המושלם של וונטוורת' "מאיפה הבאתי את השם הזה" מילר כמייקל סקופילד, הגאון המיוסר האמיתי של העשור הזה, שסחב פדופיל, מכור לתרופות, כוסית על ואח בעייתי על הגב שלו במשך ארבע עונות ושעתיים של סרט טלוויזיה. מלאי הבעות הפנים של מילר, החל מפאוזת ה"כבר חשבתי על זה" ועד ה"בן זונה, הייתי צריך להרוג אותו, לו רק הייתי גבר אמיתי" נכנס לפנתיאון הפרצופים שבכלל שייך לצד הקומי ועם זאת קשה לדמיין את הטלוויזיה של שנות ה-2000 ללא גיבורי קיטש שתמיד צודקים כמו מילר.
חשיבותם של התסריט ושל גיבור מעורר הזדהות כמו מילר הם צד חשוב ב"נמלטים", אבל לא הכי חשוב. "נמלטים" מייצגת את חוסר הוודאות של העשור הזה, שהיה הראשון שבו המכונה העולמית-תאגידית נחשפה במלוא הכיעור שלה וש"נמלטים" ייצגה צד מוקצן, מגעיל ולא בדיוק ריאליסטי, אבל פחות או יותר מה שמרביתנו חושבים כולם מושחתים, צמאים לכסף, חלשים נפשית ומוכנים להאמין להכל.
"נמלטים" היתה שם כדי להטיח את האפסיות האנושית בפרצוף המשתאה של הצופה, שלא האמין עד כמה נמוך יכול להיות אדם מצד אחד ועד כמה נחוש והחלטי מצד אחר. בעולם טלוויזיוני של גיבורים מפוקפקים מוסרית שלא מבדילים בין טוב ורע, "נמלטים" היתה קול ברור למדי שמבחין במדויק בין הצדדים השונים, תוך שימוש בכל מניפולציית טראש טלוויזיונית אפשרית ועם סיום בדיוק בזמן, אולי אפילו שתי שניות אחרי המועד הרצוי. בכל מקרה, זה היה כיף לא נורמלי.