מה שהילדים אוהבים: שירים חדשים

הרבה עבר מאז שהילדים קיבלו שירים חדשים. סיכומי שנה, סיכומי עשור - זה לא היה פשוט. בזמן הזה הצטברו לא מעט קטעים מעולים. המדור של השבוע ינסה להביא את הרגעים המושלמים ביותר בתקופה הזו של החודשיים האחרונים, ומי היה מאמין שמאסיב אטק - אולי אחד מההרכבים הכי מיושנים שעוד פועלים כיום - יהיו אלו שיספקו שיר ראוי כל כך לפתיחה. טוב, אז הם השתמשו בטריקים זולים בכדי לקנות אותי: הכניסו שירה של הופ סאנדובל (שגם מתאימה לתואר "מיושן", אבל בקטע טוב לשם שינוי), הלבישו מעל איזו זקנה שמדברת על הימים שבהם התנסתה בזנות ובפורנו ועטפו הכל בטריפ-הופ עדין ומינימליסטי.

בזמן שכל העולם מדבר על כך ש"Merriweather Post Pavilion" של אנימל קולקטיב הוא אלבום השנה, החיות מברוקלין שיחררו אי-פי מקסים בשם "Fall Be Kind". הקטע הפותח של הריליס, "Graze", מכיל את חמש הדקות הנקיות ביותר שיצאו מהקולקטיב אי פעם והוא חתיכת יצירה מרשימה שיכולה לשבת על פלסטיק גם בכוחות עצמה. ג'יזס, האנשים האלו לא מפסיקים להדהים.

לפעמים החיים האלו לא כיפיים. זה בדרך כלל קורה יום אחרי התעללות כימית שעוברת על גופנו, וזה פשוט לא נעים. בזמן הזה צריך שירים כמו "The Motion Makes Me Last" שיחטטו לנו בלב וישברו אותנו לגמרי.

ואם אנחנו כבר בשירים דאונרים, אז Hollow Tongues הם הלהקה החדשה שתבאס לכם את היום. אך בניגוד למלא בכייני אינדי אחרים שרוצים להיות איאן קרטיס, מדובר בהרכב שכמה שהוא עגמומי, הוא גם מודע לעצמו. ולכן, בשיר הנ"ל, הסולן טובי גרייב מיד מדגיש כי אין לו נטיות התאבדותיות. משום מה, הוא מעדיף לחכות לזומבים במקום לתקוע לעצמו כדור בראש.

ג'יימי סטוארט משיו שיו מעולם לא הסתיר את ההערצה שלו למוריסי ועכשיו הוא גם הדפיס את ההערצה הזו על 7 אינצ' חדש שמשותף לו ול-Parenthetical Girls וכולל שתי גרסאות כיסוי מעולות למלך הקוטרים.

כבר שנים שאנימל קולקטיב, ובראשם פנדה בר, הולכים על הקו הדק הזה שבין אינדי לאלקטרוניקה, בין שירה ווקאלית לשירה שהיא בעצם עוד כלי נגינה. בגלל זה שיתוף הפעולה בין ההייפ הנוכחי של האלקטרוניקה, Pantha du Prince, לבין פנדה בר היא כל כך הגיונית ומוצלחת.

טורו Y מוי הוא היפסטר בודד ושחור העונה לשם צ'אז באנדיק (וכן, המון כבר כתבו שהשם הזה היה מתאים יותר לתעשיית הפורנו). היפסטרים שחורים הם סוג אנשים שאני ממש מחבב, כי בהכללה רחבה אפשר להגיד שיש להם גרוב שחור ועדכנות ברוקלינאית, וזה אכן מה שאנחנו מקבלים מבאנדיק. "Causers Of This" הוא אלבום שעתיד לצאת בתחילת 2010, אך למזלנו הוא כבר דלף והעביר עלינו גלים של רעננות קיצית באמצע כל הכפור המטפורי שעובר עלינו (אגב, מתי כבר יגיע כפור אמיתי?).

ניק קרוגוביץ' מ-No Kids והמפיק קולין סטוארט לקחו המון כוכבי אינדי קטנים כמו פיינל פנטזי ומירה, וביחד יש להם מטרה אחת: לעשות מוזיקה מהסוג שפיל ספקטור עשה בשנות השישים. נראה לי שבר רפאלי תמות על זה - בדיוק השבוע שמעתי אותה אומרת כמה שהיא מתחברת לתקופה הזו.

"אני אוהבת אותך כל כך הרבה שאני לא יכולה לסבול את זה" שרה לי ניקול גוטייה, הסולנית של ה-Eternal Summers. אני לא מופתע - מדובר במשפט די שכיח בחיים שלי.

גם האלבום הבא של לוס קמפשינוס דלף ואחרי מספר שמיעות בודדות אפשר להגיד שהוא לא מאכזב כלל. בתור התחלה, קוראים לו "Romance Is Boring", שזה שם מבריק לכל הדעות. אך גם בלי קשר לכך הוא ממשיך את האווירה השמחה, הקופצנית והאינטליגנטית של החבורה הענקית הזו, ומוסיף גם רגעים מרגשים ועדינים יותר.

לא החלטתי אם אני אוהב או שונא את הסינגל החדש של השקרנים. מצד אחד, מדובר בליארס. שומעים את זה בכל מילימטר של הקטע הזה. והילדים אוהבים את הליארס. מאוד. זה גם שיר מיוחד ושונה, קשה להתווכח על זה. אך מצד שני, ההתפרצויות האלו, שלא ברור אם הן מתאימות לקרקס או להופעת מטאל, ממש כואבות לי באוזן. בקיצור, אני משאיר את גזר הדין בידיכם.

אם קראתם איזשהו בלוג מוזיקה בשבועות האחרונים, אתם יודעים ש-Yeasayer היא להקת האינדי-הייפ של הרגע; אם יצא לכם לשמוע את "Odd Blood", האלבום השני שלהם שכבר דלף לרשתות השונות, אתם יודעים שההייפ הזה מוצדק לגמרי.

על ג'וליאן קזבלנקס באמת שנכתבו יותר מדי מילים לאחרונה (ובצדק!), אז לא נחפור: רק נגיד שגם השירים שהוא החליט לא להכניס לאלבום הסולו שלו מוצלחים יותר מכל דבר שיש שם בחוץ.

את From הילדים צריכים כבר להכיר. מדובר בהרכב קליפורנאי של ישראלית לשעבר בשם רוני בראון. את הקאבר שלהם ל"Fight For Your Right" של הביסטי בויז כבר שמענו כאן לפני מספר חודשים והנה, עכשיו הגיע הרימיקס שהופך את בראון לסוג של Uffie. אני הכי בעד, אגב, היות וטרי פוייזן לא מספקות את הסחורה בחזית הזו.

רק אמרתי Uffie ובום! הדבר הכי לוהט שאי פעם יצא מהלייבל אד בנגר וכנראה הדבר החם ביותר שאי פעם הופיע באומן סוף סוף כאן עם סינגל חדש. ההמתנה (הארוכה) היתה שווה למדי, שכן Uffie חזרה חדה מתמיד, כשהיא יודעת בדיוק מה אומרים עליה - היא מעשנת עשבים ואוכלת ג'אנק פוד כל היום, היא הבחורה הכי פחות חרוצה בשואו ביזנס ולא אכפת לה מכלום. על הכל היא שרה פה, ואפילו זורקת איזו בדיחה על סקסופון בסוף.

פליינג לוטוס שוב הצליח לקחת את ליל' וויין ולהוציא ממנו צלילים שוויזי אפילו לא מודע לקיומם. תכלס, גם אנחנו לא ממש שמענו דבר כזה קודם. עכשיו רק מעניין איך זה נשמע עם המון סירופ שיעול בגוף, כיאה למלך הדרום החם. נסו וטקבקו.

קחו את דן דיקון, תנו לו חולצה מלוכלכת ואיזשהו שיר היפ-הופ, וסמכו עליו שהוא כבר יעשה מזה משהו ששווה לכתוב עליו הביתה.

ג'אמס דין זה שם לוהט לראפר. כל כך לוהט, שרק בזכות הכינוי, דין מסוגל להשיג כמעט כל בחורה שהוא חושק בה - רזה, שמנה, לבנה, שחורה וכו'. אבל דין בררן, הוא רוצה מישהי משיקגו. בשבילו, כל האחרות הן סתם משחק חימום. בכדי להשיג את המטרה, הוא החליט למקסס את השיר מחדש, עם המוזיקה של ה-XX. אם אני הייתי בחורה משיקגו, בשלב זה כבר הייתי דופקת על דלתו בעירום.

לא עוברים על וויזי ימים קלים. בפברואר הוא הולך להיכנס לכלא בגין החזקת נשק (למה להחזיק נשק כשאתה מולטי מיליונר? תהרגו אותי ועדיין לא אבין את ההיגיון הגנגסטרי הזה). שבוע שעבר עשו חיפוש באוטובוס הטור שלו ומצאו שם כמויות סמים שהיו מספיקות לכמה עשרות ילדים שאוהבים להתחזר (את זה אני דווקא מבין), ולפני מספר ימים דלף, באיכות מלאה, האלבום החדש שלו, "Rebirth", שאמור לצאת בכלל עוד חודשיים. בשביל מי שלא בקיא בענייני ליל' וויין נספר ש"Rebirth" הוא אלבום הרוק של הטיפש הגאון הזה, שזה בעצם אומר שמדובר בריליס נוראי שמפוצץ בגיטרות חשמליות קלישאתיות עם שירת אוטו-טיון מעליהן. סיוט.

בתוך כל הגועל נפש הזה מסתתר לו שיר אחד מעולה. מדובר בקטע הנ"ל שבו מתארח אמינם, שהיה פעם מה שליל' וויין הוא היום - המשוגע התורן והמסומם חסר המעצורים של ההיפ-הופ. כשהם ביחד קורה משהו באוויר, הרוק מתרכך, ההפקה מתעלה על עצמה וויין זורק משפטים מבריקים כמו "כלבה, אני ארים את העולם ואזרוק אותו על הראש המזוין שלך" או השורה שאני כל כך מזדהה איתה, "הפסגה נהיית גבוהה יותר ככל שאני מטפס, הספוט נהיה קטן יותר, ואני נהיה גדול יותר".