שמע ישראל

מלהקי "האח הגדול" מעולם לא גילו סימנים של בושה או אחריות ציבורית. אומנם לאחרונה מנכ"ל קשת גילה יומרות של "יצירה דוקומנטרית", אך גם הוא יודע שמדובר בקבוצה של קלישאות חברתיות, שיוצרות קרקס של סטיגמות וסטריאוטיפים. למעשה, אוסף כזה של קלישאות חבוטות לא זכור מאז נאומיו של האווירון אלון מזרחי, וכשהכוסית, הרוחניק, החירש והערבייה מתכנסים בבית אחד, קשה שלא להיגרר אחר הדעות הקדומות ולשפוט את הדמויות על פי התפקוד החברתי שהחברה והתוכנית ייעדו להם. להלן מספר מסקנות רדודות על הדמויות הרדודות, שבאופן צפוי, בינתיים עומדות לחלוטין בציפיות מהן.

תמיד ידענו את זה, אבל אולי מעכשיו ניתן יהיה להודות בזה בפה מלא: גם אנשים בעלי לקויות יכולים להיות מעצבנים. החברה אומנם נוהגת להגן ולרחם עליהם, ולשפוט אותם רק על פי חולשתם הטבעית, אך למעשה מדובר באנשים בלתי נסבלים כמוני וכמוך, ולפעמים אפילו קצת יותר. אולי אלו רגשי הנחיתות, אולי זו התחושה שמגיע להם יחס מועדף וסלחני יותר, אולי זה הדרך שלהם להביע את תסכוליהם על הסביבה הנורמלית, אבל לעתים נדמה שחלקם מרשים לעצמם דברים שאחרים היו מתביישים. לא ברור אם זה מה שארז קיווה ליצור כשנכנס לתוכנית, אבל דמותו ניפצה טאבו מוסכם וחשפה שחירשים יכולים להיות דומיננטיים, אפילו קולניים (!), ולשמחתנו עכשיו גם מותר להודות: מעט מעיקים.

היא לא באמת מעניינת, היא לא חכמה במיוחד או טיפשה במיוחד, אבל עדיין מדובר בדמות משמעותית בכל מיליה חברתי. תוסיפו לה כמה שנים וכמה קילוגרמים ותצבעו את שערה בשחור, ומדובר במודחת הראשונה מהבית, שספק אם מלכתחילה הייתה איזושהי סיבה ללהק אותה. אך כל עוד היא בלונדינית חטובה ומלאת רעננות, כולנו נביט בה בחיוך מטופש, נסתנוור מהבוהק בשערה ונתקשה להישאר אדישים לכל אמירה סתומה שנפלטת מפיה. ריקני ככל שזה יישמע, חיוניות של נערה צעירה היא קסם שקשה לעמוד בפניו.

מאידך, מחמם את הלב לראות שאין הבדלים אמיתיים בין פולנייה בעשור השביעי לחייה לערבייה בת 37 מטייבה, ושאשה כנראה הופכת לאשה אמיתית רק כשהיא נהיית אמא. בעולם שנשלט על ידי בחורות צעירות ושופעות, מתברר שהכוח הנשי טמון בניסיון האימהי, ושאין לו תחליף.

נדמה שהרוחניות הישראלית המודרנית מעולם לא התגלתה במערומיה כפי שהיא מיוצגת על ידי יוסף. יוסף, פליט הודו קלאסי, הוא הדוגמה נאמנה לז'אנר המכונה במקומותינו "ערס בומבמלה". היומרות לתיקון עצמי ולזרימה "לאן שהאנרגיות ייקחו אותו" מתנגשות שוב ושוב עם היומרות הרייטינגיות של ההפקה, ומאכזב שבמדינת היהודים הרוחניות הפכה לאלמנט זול וכל כך פשטני, במסווה של ססמאות חסר פשר וציטוטים נבובים מ"האלכימאי". אין כוונה לפקפק בכוונותיו החיוביות, אך הרוחניות היוספית מצליחה לשלב בין ריקנות להתנשאות, והיא דוגמה מובהקת למהות של פאסיב אגרסיב.

הידעתם? לא כל מי שמשנה את מינו הוא דנה אינטרנשיונל. מתברר שלפעמים מדובר בסתם עוד אשה פשוטה ומשעממת שסבלה מזהות מינית מבולבלת.