פול ווליום

לא מזמן אמר ניק, הצעיר מבין האחים ג'ונאס, שכשיצא האלבום הבא עם הלהקה החדשה שלו, ה"אדמיניסטריישנס", הוא מאמין שביחד הם יהיו הדבר הכי קרוב שיש לברוס ספרינגסטין והאי-סטריט בנד. אנחנו לא כאן בכדי לנתח את הקשר המופרך של ניק ג'ונאס לברוס ספרינגסטין, שמתחיל ונגמר במוצאם מניו ג'רזי, אלא דווקא כדי לומר שהאמן שהכי מזכיר עד כה את ספרינגסטין, ולמעשה מרגיש הרבה יותר אמריקאי ממנו, הוא פול מקרטני.

לא רק השם של “Good Evening New York City” עושה אותו ליותר אמריקאי מהבוס. הסיפור מאחורי ההופעות מתחיל באמריקה של 1965, באצטדיון "Shea" שבקווינס, הבית הרשמי של הניו יורק מטס. הביטלס נתנו שם הופעה בלתי נשכחת של 34 דקות מול 55 אלף מעריצים, שחקוקה בזיכרון כרגע חשוב של הפלישה הבריטית לתרבות האמריקאית. האצטדיון המיתולוגי נהרס ביולי 2008, וזכה לביקור מחודש של מקרטני בערב ההריסה, כשזה התארח במופע הפרידה שנתן בילי ג'ואל. ביולי האחרון האצטדיון שופץ והוצג מחדש כ"City Field", ומקרטני פקד אותו לשלוש הופעות ערב אחר ערב, שהן ההופעות שתועדו למארז “Good Evening New York City”.

על הדיסקים עצמם הודפסה תמונה של כדור בייסבול, ובייסבול הוא המטרה הראשונית של הקמת האצטדיון, ובעיקר אייקון סופר-אמריקאי. ואין יותר אמריקאי מהמנוני רוק בארנה, מביצועים עמוסי גיטרות סבנטיז לשירים תמימים מהסיקסטיז, וממחווה לעיר ניו יורק ולאצטדיון שבתוכה. או, לצורך העניין, ממארז שיצא לחנויות בהוצאה של "סטארבקס", (ש “Memory Almost Full” של מקרטני מ- 2007 היווה את היוזמה החלוצית שלהם בתחום המוזיקה).

המארז מכיל שני דיסקים שמתעדים את שלוש ערבי המופע, ודי.וי.די שמרכז את כל 33 השירים שמכילים הדיסקים בגרסת הוידאו, כשהכל בסאונד 5.1 וצולם ב-HD עם 15 מצלמות, בשילוב עם 75 מצלמות שחולקו לאנשים בקהל (פטנט שהביסטי בויז מחזיקים עליו בעלות, כשחילקו 50 מצלמות לקהל וערכו את חומרי הגלם לאחת ההופעות המקוריות שאי פעם נוצרו).

וואו, כמה מעגלים סגר פול מקרטני עם הוצאת ההופעה הזאת. מוצדקים יותר או פחות, ועם או בלי כוסות קרטון של "סטארבקס".

מלבד האזכורים החוזרים להופעות מפעם ולכל הקונספט של המארז, מקרטני ביצע את “I’m Down”, בי-סייד מתוך הסינגל “Help” ואחד מהשירים המוקדמים של הביטלס, עם הסאונד הבלוזי המוקדם שלהם, שגם הוא בוצע באותו מופע היסטורי ב- 65'. הפעם, הוא היה מלווה בחבורה מוכשרת אחרת של נגנים; ראסטי אנדרסון, בריאן ריי ואייב לאבוריאל ג'וניור. יחד איתם הוא מערבב כאן ישן וחדש, משומש ומהונדס, מהנדסי סאונד ותיקים עם טכנולוגיות מתקדמות (ג'ף המריק ופול היקס, מהנדסי הסאונד הותיקים של הביטלס ושל מקרטני, שיתפו פעולה בהוצאת המארז). זו לא רק סגירת מעגל אישית ותרבותית עבורו, זה סיכום עבור מפעל חייו כיוצר. ונדמה שהרבה יותר הגיוני לסכם קריירה כזאת באצטדיון בליברפול.

גם כשאתם שפוטים של הביטלס, מאוד קשה שלא להתייחס למארז הזה כמוצר מדף לכל דבר. ההופעה נראית נהדר, אבל המאפיינים המיוחדים בויזואליות בדי.וי.די נשארים בכמה מחוות מרגשות לג'ון לנון וג'ורג' להריסון (רינגו סטאר, למילותיו של ג'ון, לא היה אפילו המתופף הכי טוב בביטלס, אז רק מותו העתידי, לא עלינו, כנראה יצדיק מחוות כאלה) ובתזכורות מימי ווינגס. השימוש במצלמות של הקהל נותן משהו מעניין, אבל נראה מאוד מאולץ מכורח המגניבות, שלא צריכה באמת לאפיין את מקרטני. במקרה הזה, עדיף היה להישאר בצילום ההיי-דף המהוקצע שמתאים למוצר מהודק ומתקדם שכזה, וגם לקהל שצורך אותו.

לזכותו, חשוב לומר שכמחצית מהשירים במארז נשארו נאמנים למקור, והורגשה עד חציו הימנעות מגרסאות פומפוזיות עם ג'אמים אינטראקטיביים או סולואים ארוכים של גיטרות ותופים. ולצדם, יש כמה הפתעות מעניינות, שממריצות באנרגיות של הופעה חיה מוצלחת - כמו ביצוע Fאנקי של “Got to Get You Into My Life”, הדיסטורשנים המעולים בגיטרות של “Let Me Roll It” של מקרטני והווינגס, שבעקבותיהן הגרסה המקורית מרגישה כמעט אנמית, המקהלה העשירה שב“Eleanor Rigby”, ובעיקר היה מעניין השימוש במינימליזם. גם בביצוע של “Blackbird”, שהיה אינטימי אפילו יותר מהגרסה המקורית שלו באלבום הלבן, וגם ב“Something”, שבו הוא שמר על טונים מתקתקים ואפילו ילדותיים, עד לפזמון הראשון, שאחריו השיר התפוצץ בפאתוס מרהיב שעלה על זה של השיר המקורי עצמו.

תחום המוזיקה מאוד דומה במובן הזה לעולם הפרסום. צלילים, בהרמוניות הנכונות ובסאונד הנכון, בצירוף הקשרים תרבותיים עם זיקה ישירה לזיכרון הקולקטיבי של האדם החושב המערבי וסימנים מוסכמים מעולם הרוק הפופולרי, יכולים לקבל אופי של מניפולציה בלי הרבה קשיים. קל וחומר כשיש גם ויזואליות במוצר, אז פשוט הרבה יותר להשפיע על הרגש של הצופה / מאזין. הרבה דברים שקשורים במוח הם סובייקטיביים, אבל כאן מדובר במדע נטו. גירוי חושי + זיכרון + ריבוי שכבות של צלילים = רגש.

ההופעה של מקרטני הונדסה כל כך טוב, כך שבמחצית השנייה שלה אפשר להשליך החוצה את כל מה שידענו על ווינגס ועל קריירת הסולו שלו, ומגה-להיטים של הביטלס נכנסו אחרי זה בבומבסטיות. “Hey Jude”. “Day Tripper”. "Lady Madonna". “I Saw Her Standing There”. “Yesterday”. “Helter Skelter”. “Get Back”. וכמובן שסיום אדיר מימדים עם “Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band” שנגמר ב“The End” הצפוי. ודווקא שם מקרטני זרק את כל הקלישאות, שעד אותו רגע ההופעה הייתה חפה מהן, בזו אחר זו; קריאות "ברוזאיות" (מלשון דויד ברוזה) לקהל להצטרף בשירה ב“Hey Jude”, מעברים חדים משיר לשיר ב“A Day in the Life” ל“Give Peace A Chance”, ומיד אחר כך ל“Let it Be”, תפילה חרישית שהפכה גם היא למפלצת ארנות. ועדיין, כשאתם רואים חיפושית אמיתית מבצעת שירים של החיפושיות, ובמיוחד את ההמנון הזה, אי אפשר להתנגד להצטרפות אוטומטית לחוויה. אתם פשוט נדחפים לתוכה, ברצון רב, אבל עדיין בכוח.