פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בין חריצי הזמן"

      בתערוכתו החדשה, "יעפת", מנסה עדי ברנדה לעורר בצופים ג'טלג מבלי שיעזבו לרגע את דרום תל אביב. דניאל זילברברג מהדקת חגורות

      הצלם עדי ברנדה סוף סוף מציג תערוכה משלו בגלריה שהוא עצמו ייסד. לפני קצת יותר משנתיים הקים ברנדה, ביחד עם הצלמת דניאלה הורבין, את גלריה D&A לצילום ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. הגלריה הפכה מהר מאוד לשם דבר, בעיקר בזכות השילוב בין התערוכות שהוצגו בה – בעיקר של צלמים צעירים – ומראה הרחוב שנשקף מתוכה. יחד עם זאת, לפני כמה חודשים החליטו ברנדה והורבין לצרף אליהם שמונה אמנים נוספים ולהפוך את D&A לגלריה שיתופית, בה כל שותף יהיה אחראי על הגלריה למשך חודש אחד, בו יעלה תערוכה כראות עיניו.

      כשהגיע תורו, החליט ברנדה לצאת מאחורי הקלעים ולהציג תערוכה משלו – "יעפת" שמה, המילה העברית ל-jetlag. "זו תערוכה של שאלות", הוא מספר לוואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה. "אני אדם סקרן, שאוהב לשמוע דעות של אנשים, לחשוב על נושאים שאני לא מבין בהם הרבה, והקדשתי את התערוכה הזו לבירור של נושא היעפת, המקום הזה שנופל איפשהו בין חריצי הזמן. הוא לא פה ולא שם, לא שייך לשום מקום – קצת כמו התערוכה עצמה".

      ללא כותרת, עדי ברנדה (יח"צ)
      "התערוכה הזו לבירור של נושא היעפת, המקום הזה שנופל איפשהו בין חריצי הזמן". עדי ברנדה, ללא כותרת

      ברנדה, בן 34, מציג כבר כמה שנים בישראל ובעולם ומשמש גם כמרצה במחלקה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון (ו"מאד גאה בזה"). וכדבריו, התחושה הראשונה שנוצרת למראה התערוכה החדשה שלו היא אכן של חוסר נוחות. התערוכה מורכבת משבע עבודות. בצד אחד של החלל הקטן של הגלריה תלוי צילום גדול של מה שנדמה ככנס אווירי שנערך אי שם בשנות ה-70. בעברו השני של החדר תלויים צילומים אחד לאחד של מעטפות ממוסגרות וסימטריות המעוררות את השאלה אם אין אלה המעטפות עצמן ולא דימויים מצולמים שלהן. ולצדם, צילום תקריב של שכבות מסקינג טיים מתקלפות.

      "התחושה הראשונית של רוב האנשים, עם כניסתם לגלריה, היא של בלבול", מספר ברנדה, "ואפשר להבין את החוויה הזו כסוג של יעפת. זה נובע בעיקר מחוסר היכולת לקטלג את היצירות באופן מיידי לקטגוריות ברורות ומוכרות. השאלה הראשונה של אנשים היא עדיין 'מי צילם את זה?'. הם קולטים שמשהו פה לא שגרתי, וזה מעורר בהם אי נחת".

      "השאלה שאני מה שאני מנסה לשאול בתערוכה הזו", הוא מסביר, "היא מה זה אומר to take a picture? זה עובד טוב יותר באנגלית כיוון שזה כולל את האלמנט של צילום של משהו אבל גם של לקחת צילום של מישהו, ללוות או לגנוב או להשתמש בתמונה של צלם אחר".

      ללא כותרת, עדי ברנדה (יח"צ)
      "מה זה אומר to take a picture?" עדי ברנדה, ללא כותרת

      לדבריו, תהליך העבודה על התערוכה היה קשה במיוחד עבורו, כי הוא גם תפקד בה כאוצר. זה הכריח אותו לעצור ולבחון את עצמו, את האמנות שלו, ואת האמירה שלו מחדש, ובשביל בן אדם תזזיתי כמוהו, זה היה כמעט בלתי נסבל. "אבל במבט לאחור," הוא מבהיר, "זה בדיוק מה שאני מבקש מהצופה לעשות – לעצור רגע ולהסתכל על מה שיש מסביבו, ולא להיות מקובע".

      "עברתי על כל האוספים שלי למיניהם, בין השאר של צילומים ישנים, שקופיות, גלויות, או המעטפות של אבא שלי, וגיליתי שיש קשר בין הדברים. רציתי לעורר חוויה ורגש מסוימים, אבל לא מול כל עבודה ספציפית אלא מול התערוכה כסך הכל".

      אף על פי כן, ברנדה מודע היטב לסכנה שמא הצופים לא יצליחו להתגבר על היעפת שהוא מנסה לעורר בהם, שמא מהניסיון שלו ליצור מתח בין העבודות שהוא מציג לבין החוויה של הצופה עלולים להיוותר רק אי הבנה ותחושת פספוס. "אני יודע שאין קתרזיס בתערוכה. אין נרטיב. מי שמחפש נרטיב שיקנה את הקטלוג. שם הוא ימצא את כל החלקים החסרים שלא מוצגים."

      "בעבודות האלו", הוא מוסיף, "אני מרגיש שיש הנמכה. הורדתי את הפוקוס מעצמי, מהקרדיט. גם לי לקח זמן להגיע למקום הזה שבו אני מרגיש נוח להיות שקט יותר. זו התערוכה הכי שקטה שלי והיא ממוקמת באחד האזורים הכי רועשים בתל אביב".

      עדי ברנדה, "יעפת", גלריה D&A, תל אביב, 17 דצמבר 2009 - 15 ינואר 2010