כמו עומאר ליטל, אחת הדמויות המרתקות שנראו בטלוויזיה בעשור האחרון, גם האחים ת'ורנטון לבית הקליפס חיים לפי הקוד, בעיקר כשהם עוברים דרך כמה וכמה מדורי גיהנום. הקוד של עומאר גרס כי לעולם לא יגנוב כסף מאנשים שהם לא חלק מה-Game ובכך מיצב עצמו כדמות טרגית אך יציבה בסביבת עבודה שאינה מברכת נאמנות, הישרדות, כל שכן יציבות. עומאר היה פושע אכזרי שנותר עומד כמעט אחרון ושמר לאורך כל הדרך על כבוד למקצוע. כמו פעם. גם פושה-טי ומאליס, קליפס, יכלו להשתלב יופי בארסנל דמויות פינות הרחוב של "הסמויה", סדרת הטלוויזיה המופתית. רק בשונה מעומאר ששרד חמש עונות ומת מוות סתמי, אצלם הקוד הוא מהחיים האמיתיים. גם כשהם שרים על זה. כמעט עשור בביזנס והם עדיין מזגזגים בין הקריירה שלהם כראפרים מיליונרים מהקצה האפל של הרחוב לבין הקריירה הראשונה שלהם כדילרים עם כיסים תפוחים בפינת אותו רחוב.
קשה להעיד ממקור ראשון על איכות החומר ועל מיומנותם בפירוק חבילות לבנות אבל לפחות בעסקי המוזיקה קליפס הגיעו לטופ. וכששואלים אותם, אין ויכוח איזה מבין העולמות מוסרי יותר . "לפחות בעולם של הקראק-קוקאין יש קוד של כבוד", אמר פושה טי בראיון לפני שנתיים. "עולם ההיפ הופ הוא עולם ללא ערכים, מוסר ועקרונות. ברגע שאתה חותם על החוזה אתה הופך למספר".
לזכותם ייאמר, לא משנה כמה כסף הם הרוויחו במוזיקה, הם מעולם לא מכרו את עצמם למנעמי החיים הטובים לכאורה של המיינסטרים. קליפס לשנייה לא לקחו חלק במשחק. אולי בגלל זה הם הסתובבו בלייבלים שונים, שינו את השם והחליפו מנהל לאחר שהאחרון הושם מאחורי סורג ובריח בהקשר של עסקת סמים ענקית. אבל כשהם באים כ"קליפס" הם חזקים כמו היהלומים על השרשראות שלהם. האלבום החדש שלהם "Till The Casket Drops" מזכיר כמה זה חשוב ונדיר להישאר נאמן לקוד של עצמך. הו כן, האחים חזרו. לאחר אי אילו הרפתקאות מיקסטייפ ואלבום אחד מביך בתור Re Up Gang, קליפס חזרו לאלו שתמיד הוציאו מהם את החומר הטוב הנפטונז - ומוכיחים שהם עדיין מאמינים באלבומים, לא רק בלהיטים.
שלושה עשר שירים באלבום, מרביתם מעולים, ויחד מספרים סיפור כמו שאלבום אמור לעשות. קליפס לא באו לבדר. הם גם לא מבקשים מכם להרים את הידיים, לפחות לא כשהם מחזיקים ביד אחת מיקרופון. לקליפס יש משהו אחר להגיד. וגם אם כבר שמענו את זה בעבר, במקרה שלהם, זה לא מה, אלא איך שהם אומרים את זה. להם יש את הבלוז. והבלוז הכי טוב כשהוא כואב. הדיכוטומיה של קליפס כמי שאינם מצליחים להחליט מה הם אמנים או פושעים מהדהדת היטב בקולם. במיוחד בשיר הראשון שנקרא, כמה אירוני, "Freedom". הסיפור של האחים ידוע. הם סוחרים והם חיים את זה. את הערבוב, ערמות השטרות העבות, הכוח, הנשים. וכמובן, הפרנויה, האקדחים, האפשרות הממשית שמחר הוא יומך האחרון ומבטה של הבת הקטנה שלך כשאתה מת מפחד. כמו ש"הסמויה" הראתה, בכל פושע בטוח בעצמו יש קונפליקט אחד שיציק לו עד אחרון ימיו לגיטימציה.
הפרדוקס הזה בין חיי פשע לבין הכרה לגיטימית בך הוא המנוע שמעיף את האלבום הזה לרשימת עשרת האלבומים הטובים של השנה. זה הבלוז השחור כל כך של האחים. "I bear the cross I wear the blame /We in the same group but I dont share my brothers pain", מקונן פושה ב"Freedom", שיר שהפיקו Sean C & LV, מי שעשו את "אמריקן גאנגסטר" של ג'יי זי ושאחראים על עוד פצצה באלבום הזה - "Never Will It Stop". דווקא השירים של השניים הם אלו שמתווים את הוייב של האלבום הזה אפלה נראית, לחץ ותחושת חרטה מעורבבת עם נקמה.
הנפטונז, שאחראים כאן על תשעה שירים, מסתדרים יופי עם הצהרת כוונות כזו ומורידים את רגלם מדוושת הלהיטים. בומבות של הפקה כמו "Back By Popular Demand" והסינגל הראשון מהאלבום, "Door Man", מחזירים את האמון בפארל וצ'אד. בלי פזמונים מתחנפים אלא ישר ולפנים. תענוג. גם להיטונים כמו "All Eyes On Me" עם קארי הילסון משמשים כאן כהפוגה בין סיפורי התופת של האלבום המצוין הזה. גם די ג'יי קאליל וצ'ין לא מפספסים עם "Kinda Like a Big Deal", שבו אפילו קנייה מתיישר לפי הקוד של האחים ת'ורנטון ולא יוצא מעורו לגנוב את ההצגה. הוא בעמדת אורח כאן ולא המנה העיקרית וכשהוא כזה ניצוצות עפים באוויר כמו בשיר הזה. "Counseling", שיר הזיונים והבגידות האלמנטרי, מתקשר עם "Self Control" של לורה ברניגן מהאייטיז והוא בהחלט השיר החלש היחידי באלבום הזה. השאר מסודרים יפה יפה בשקיות לבנות ומחכים להקפיא לכם חיוך על השפתיים.
קליפס הם אולי לא מספרי הסיפורים הגדולים של הז'אנר ובטח לא אלו שמתהדרים בפלואו נוצץ ומשתנה, אבל יש להם את האתוס שלהם, הקוד, המשהו העצוב הזה בעיניים שעובר במיוחד כשהם מדברים על נושאים הקרובים לליבם. ואת זה הם עושים באלבום הזה. לאלו מכם שקיבלו את הנוגרה ב"Hell Hath No Fury", הקודם מ-2006, מוזמנים לשולחן לפעם נוספת. ומהר, לפני שהם יגמרו כמו עומאר ליטל. מיתולוגיית הרחוב של קליפס מקבלת נופך נוסף והם מחכים לכם בפינה, בצד האפל של הרחוב. כדאי שתגיעו מהר.