הכל התחיל לפני שנתיים, כשפיטר הוק, הבסיסט של ניו אורדר והאיש שהמציא את סטייל נגינת הברכיים, עזב את הלהקה, אחרי 27 שנה ברוטו (ועוד 4 שנים בג'וי דיוויז'ן). ברנרד סאמנר ופיטר הוק שונאים אחד את השני כבר עשרים שנה, כך שזה לא היה מפתיע, אבל ב-2007 הגב של הגמל נשבר. הגמל הודיע שניו אורדר מתפרקים, מה שגרם לסאמנר הסולן/גיטריסט וסטיבן מוריס המתופף לצאת בהכחשות נמרצות ולטעון שרק בגלל שהוקי עזב זה לא אומר שהלהקה התפרקה. הוק בתגובה אמר ששני שליש שווים לתחת, ובדיעבד הסתבר שכנראה שזה כן אומר. ניו אורדר התפרקו. על זה כבר התאבלנו. עכשיו הגיעה העת להמשיך הלאה. זה מה שסאמנר עושה, עם להקתו החדשה.
את Bad Lieutenant, הנקראת על שם סרטו של אבל פררה בכיכובו של הארווי קייטל (מי קורה ללהקה שלו על שם סרט מהניינטיז?), הקים סאמנר ביחד עם פיל קאנינגהם, שהחליף את ג'יליאן גילברט בניו אורדר בשנים האחרונות, ולפני זה היה הגיטריסט של להקת הבריטפופ מריון (שהתאחדה לפני כמה שנים), ועם ג'ייק אוונס, הסולן והגיטריסט של רמבו אנד לירוי להקה בומבסטית מצפון אנגליה, שנשענת בכבדות על המסורת של מאדצ'סטר. אל השלישייה הצטרף סטיבן מוריס בתור חבר שלא מן המניין: הוא מתופף בחלק משירי האלבום, מופיע בקליפ הראשון וגם מתופף בהופעות. וכדי לא לוותר על שם גדול על הבס, גם אלכס ג'יימס מבלר תרם את תרומתו. ג'יימס הוא בסיסט מגניב, אבל עם כל הכבוד הוקי הוא לא.
היות שמדובר בלהקה עם שלושה גיטריסטים, בסאונד של Never Cry Another Tear, אלבום הבכורה של באד לוטננט, אין כמעט זכר לסאונד האלקטרוני שבנה את ניו אורדר. בגדול, באד לוטננט נשמעים כמו ניו אורדר המאוחרים, רק עם יותר גיטרות, ובלי הבס של הוקי.
האלבום נפתח ב "Sink or Swim", שהוא גם הסינגל הראשן - להיט פופ גיטרות ניו אורדרי מנצנץ מהסוג של Republic. מיד אחריו מגיע עוד שיר טוב, "Twist of Fate", שמזכיר את הסינגלים משני האלבומים האחרונים של ניו אורדר.
Never Cry Another Tear הוא אלבום גיטרות והגיטרה הדומיננטית היא ניו אורדרית מאוד לא רק שאי אפשר שלא לזהות את הנגינה של סאמנר, לפעמים הגיטרה שלו עושה כאן תפקידים המזכירים את תפקידי הבס של פיטר הוק. בנוסף לזה, מגיחות באלבום גם גיטרות שלא היית שומע אצל ניו אורדר, כמו פרצי הגיטרה המוזרים בSummer Days. מזל שהשיר מתאזן על ידי הפסנתרים ההאוסיים שלוקחים אותך לימי הבאלריק-ביט של ניו אורדר ולשמש של איביזה.
הדבר שהכי מפריע לי בבאד לוטננט הוא קולו של ג'ייק אוונס. יש לו קול בריטפופ גנרי, לא ייחודי ולא מעניין, וכששומעים אותו לצד הקול האדיש והאהוב של ברנרד סאמנר זה בכלל אסון. בThis is Home, למשל, הורס אוונס את הבתים, וסאמנר מציל את השיר בפזמון. איזה מן דבר זה? נראה שהסיבה היחידה שסאמנר בחר באוונס הוא החיקוי נואל גאלאגר שלו.
נווה מדבר
כשניו אורדר זכו בGodlike Genius Award בטקס פרסי ה-NME ב-2005, הגדיר אותם ניל טננט מהפט שופ בויז, שהגיש את הפרס ביחד עם עמיתו כריס לואו (שלא אמר הרבה), בתור "פיסגת הקוליות הצפונית". החיוך הנרגש של נואל גאלאגר שישב בקהל (וזכה בפרס אחר באותו טקס) לא הותיר מקום לספק ניו אורדר זכו בפרס בשם מנצ'סטר כולה. נזכרתי בזה כששמעתי את האלבום של באד לוטננט, שמוכיח שסאמנר אוהב את הדור הבא אחריו של נושאי הקוליות הצפונית, אואזיס, לא פחות ממה שהם אוהבים אותו.
האחים גאלאגר עצמם אמנם לא מתארחים באלבום, אבל חלקים גדולים ממנו נשמעים כמו מחווה לאואזיס. ב-"Summer Days", "Shine Like the Sun" ו-"These Changes" שר ג'ייק אוונס כמו נואל גאלאגר, ובאחרון מהשלושה אפשר להישבע שמדובר בבלדה אקוסטית של אואזיס. ולא מהמוצלחות שבהן.
כאמור, בגלגול הנוכחי החליט ברנרד סאמנר לנטוש את ימי הקלאבינג לטובת להקת גיטרות, ואם כבר גיטרות, אז אין מודל טוב יותר מה-Who, עליו הלכו באד לוטננט בDynamo עם הקלידים של "Wont get Fooled Again" מ-"Whos Next" (קלידים שעשו קאמבק גם באלבום האחרון של קייט בוש), גיטרת פיט טאונסנד בפזמון ותיפוף א-לה קית מון.
המחצית השנייה של האלבום די משעממת, וגם הראשונה לא היתה מבריקה. למרות שניו אורדר התפרקו ובאד לוטננט אמורה לסמן את הפאזה החדשה בקריירה של סאמנר, היא לא נשמעת כמו יותר מפרויקט צד. המסקנה צפוייה: זה אלבום לא רע, אבל הוא לא מגיע לקרסוליים של ניו אורדר.