במדינה שאוהבת למחזר הצלחות ולמקסם רווחים, תמוה שעברו 38 שנה מיציאת הסרט "השוטר אזולאי" ועד לעיבוד התיאטרלי שלו. אולי זה נובע מחשש לכבודה של אחת מקלאסיקות כל הזמנים בקולנוע הישראלי. אלא שחודש לאחר שעלתה ההצגה בתיאטרון "הבימה", נראה שהעיתוי דווקא נכון, ואולי כל עיתוי היה נכון. הקסם של השוטר הלא יוצלח, טוב הלב ונטול המודעות העצמית עדיין מרחף בין הסמטאות.
זה קצת מביך, אבל הסרט מ-1970 מציג לראווה קולנוע יותר יפה, עשיר ומהוקצע מזה שעושים כאן ארבעה עשורים אחר כך. בכלל, מגע המידאס של אפרים קישון, איש האשכולות של התרבות הישראלית (במאי, תסריטאי, מחזאי, סופר ועיתונאי) חסר תקדים. הוא ביים רק חמישה סרטים, אך שניים מהם ("סלאח שבתי" ו"השוטר אזולאי") זכו בגלובוס הזהב והיו מועמדים לאוסקר. אין ספק שהשוטר הוא בן הזקונים המועדף של קישון. לא בכדי נתן לו היוצר תפקידים קטנים בסרטיו המוקדמים ("ארבינקא ו"תעלת בלאומילך"), וקינח בהקדשת סרט שלם לדמותו הצבעונית. למה קישון כל כך אוהב את הדמות שברא? אולי כי הוא מנותק וזר בעולמו כמו קישון עצמו, ניצול השואה מהונגריה שלתחושתו מעולם לא קיבל כאן את ההערכה המקצועית לה הוא ראוי. השוטר הוא פתי בחברה של תחמנים, איש שלום בתפקיד של כוח ואלימות, אלטרואיסט במדינה של אינטרסנטים.
תיקונים בקישון
מבט חוזר בסרט ההוא מגלה גם דור מופלא של שחקנים: זהרירה חריפאי (בטי, אשת השוטר), יוסף שילוח (עמאר הפושע) ואריה אליאס (אלברט מהמשמר האזרחי). אך בראשם עומד בגאון שייקה אופיר, שכמו כוכב אחר של סרטי קישון, חיים טופול, הוא שחקן עם איכויות בסטנדרטים של הוליווד הקלאסית. אופיר היה כוכב מהזן שלא מייצרים יותר: שחקן עם עומק בעיניים וניואנסים במקום חיוך בוהק ופנים יפות. את תפקידו של השוטר אזולאי מגלם בהצגה שחקן שדווקא הצליח להשתלב בהוליווד, מוני מושונוב. אך על אף כישוריו הקומיים, מ"זהו זה" ועד "קצרים", והדרמטיים, מ"מסע אלונקות" דרך "חתונה מאוחרת" ועד "הלילה הוא שלנו", הוא לא יכול להיכנס לנעליו הכה גדולות של אופיר. יחד עם זאת, כשחושבים על זה, מי כבר יכול? ועדיין, המשחק של מושונוב אמין מאוד, הוא ממעט לטעות ומאלתר היטב.
יוצרי ההצגה, המחזאי דניאל לפין והבמאי מיכה לבינסון, יודעים לפרגן לקישון. הם הכניסו אותו לתוך ההצגה, כשרוברט הניג הוותיק משחק את דמותו. הוא נוכח ברבות מההתרחשויות, מקשיב ורושם בפנקסו רעיונות לכתיבה. בין המערכות הוא משתף במונולוג את הקהל בבדיחות שכתב על המשטרה והממסד בישראל. המחווה נמשכת עם שיבוץ סצנות מתוך "תעלת בלאומילך" ו"ארבינקא" בתוך ההצגה, שיכלו לקבל יותר משקל. העובדה שלפין הוא האיש שמאחורי "החיים זה לא הכל" ניכרת בהצגה, שמתבססת על קומדיית טעויות, משחקי מילים ודאחקות למיניהן, חלקן מאולצות (סטריאוטיפיזציה סטייל "ארץ נהדרת" של צמד מלצרים ערבי). למרות הניסיון להצחיק בכוח, שמאפיין את התיאטרון הרפרטוארי בישראל בשנים האחרונות, הטקסט בכללו נאמן מאוד למילים המופתיות מהסרט.
הברקת הליהוק הגדולה ביותר היא גבי עמרני, השריד היחיד מסרט הקולנוע. עמרני משחק היטב לאורך ההצגה את אלברט, מתנדב המשמר האזרחי וחבר אמת של אזולאי. אלא שבסוף הוא מגלם גם את דמותו של "תימני", השודד השנון ששיחק בתחילת הקריירה. יש מסר יפה בהתכתבות הזאת בין הסרט להצגה. עמרני עצמו, בקול זקן ורועד מעט, מבצע את "בלדה לשוטר" הנוסטלגי של אהוד מנור ונורית הירש ומוציא להפסקה. גם במקרה הזה, הביצוע נופל מזה של אושיק לוי, אבל מה זה בכלל חשוב. "השוטר אזולאי" לא נמדדת רק באיכויותיה אלא ביכולתה ללחוץ על כל בלוטות הדמע הנוסטלגיות. במשימה הצנועה הזאת היא מצליחה בגדול.