כמו בהרבה סרטים אמריקאיים, חיכיתי להפי אנד בסיום. קיוויתי שהוא יבוא, האמנתי שהוא יגיע, ידעתי שלא ייתכן שהגיבורה לא תניף את חרב המאבק ותוציא את הצדק לאור, שלא יתכן שהטוב לא יגבור על הרע, שהסדר לא יושב על כנו. אלא שככל שהתקדם הסרט גברה התחושה שאולי הפעם, דווקא הפעם, יחרוג הבמאי מן המנהג המוכר ונצא ללא מתק שפתיים.
שמו של הסרט באנגלית, "The Stoning of Soraya M", נטע בי את החשש כבר בתחילה. בתרגום שמו של הסרט לעברית נשמט משום מה צמד המילים "סקילתה של" והוא תורגם בקצרה ל"סוראיה M". השם באנגלית אמנם מלמד את הצופה, כבר עם שריקת הפתיחה, על העתיד לבוא, אך למרות שתוצאת הסיום ידועה בערך זה לא גורע במאום מהציפייה לראות את הדרך הארוכה ומלאת הנפתולים עד לסוף המר. שכן, הבמאי סיירוס נוורסטה הצליח לייצר דרמה חזקה וקורעת לב ועוד לשזור סביבה סיפור מתח שנמשך ממש עד סצינת הסיום.
"סוראיה M", שהגיע בשבוע שעבר לקולנועים בארץ, מספר את סיפורה של סוראיה, אישה אירנית שלא מסכימה לתת גט לבעלה האלים, עלי, שרוצה לקחת עימו את שני בניהם לעיר הגדולה ולהשאיר אותה ואת שתי בנותיהם ללא פרנסה וללא עתיד. משלא מסכימה סוראיה לתת לעלי את הגט המבוקש, הוא רוקם נגדה עלילה מרושעת ומאשים אותה בניאוף. את סיפור העלילה, כמו את הסוף, יכול הצופה המשכיל לנחש, אבל אל תטעו הוא עדיין מפתיע. ההפתעה מגיעה בעיקר בדמות העוצמות שאליהן יכול רוע האדם להגיע, באופן שבו ניתן לשלהב את יצריו של המון נבער שאינו משאיר מקום לשאלה וחקירה ונוהה בנקל אחר האמונה. זה אמנם קורה שם, באירן, הרחק מאתנו, אבל זה יכול לקרות גם פה, קרוב אלינו.
כמו בסרטים אחרים שקשים לעיכול, ברגעים מסוימים בסרט והם רבים הבטן מתכווצת. או אז, בגלל הקושי, מתרחש הקונפליקט המוכר בינך לבין עצמך: אתה מצוי עמוק בתוך הסרט, נשבה בו וחש תחושת הזדהות גדולה עם הדמויות, אבל אז אתה נזכר שזה רק סרט ושהגיבורה בעצם עתידה להפוך לכוכבת שתתפרסם ותעשה עוד סרט, ועוד אחד, ואתה, סביר להניח, תיתקל בפרצופה שוב על המסך. אלא שאז אתה נזכר שוב ושוב בכתובית הפתיחה שבישרה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, שזה באמת קרה, שגם אם לא כך אז באופן דומה, שדברים כאלה התרחשו ועדיין מתרחשים במקומות רבים בעולם.
סצינת הסקילה, שהיא הסצינה המרכזית בסרט, היא כמו אגרוף בבטן, בעיקר לאור האותנטיות שבה. נוורסטה מצלם באריכות את הסצינה ולא פוסח בה על כל שלב ושלב ואבן ואבן. ושוב נוצר קונפליקט אצל הצופה: מחד, הוא מקווה שעמידתה האיתנה של הגיבורה בפני אנשי הכפר תימשך עד אין קץ, אך, מאידך, הוא מייחל שהזוועה תיגמר כבר.
מה גם שהסוף, כאמור, רחוק מלהיות הוליוודי. הראש מסרב להאמין והמראות והמחשבות מלווים ונשארים איתך עוד הרבה רגעים אחרי זה. העולם הוא לא מקום ורוד, במקרים מסויימים הרעים מנצחים, הצדק מתחבא לו בארון וממאן לצאת, והגיבורה מתקשה לגבור על ההמון המשולהב. אבל לבסוף אתה מכריח את עצמך, אולי גם כי כבר הורגלת בעבר, לצאת עם תחושת ניצחון קטנה, פצפונת, ובה טמונה ההפתעה הגדולה של הסרט הזה.