לסחור ולא לשכוח

יואב שמיר לא היה יכול לחלום על פרומו טוב יותר לסרטו עטור הפרסים "השמצה", ששודר אמש (שבת) בערוץ 2 במסגרת "רצועה מהחיים" של הרשות השנייה. בעיתוי מושלם, החליט מישהו שבוע קודם לכן לגנוב את סמלה של המדינה. המשנה לראש הממשלה צעק "חילול הקודש". שר ההסברה והתפוצות הסביר ש"לאנטישמיות אין קווים אדומים". יושב ראש הכנסת הטיח בעיתונאים ש"זוהי עוד אחת מצורותיה החדשות של האנטישמיות". ראש הממשלה הביע זעזוע. נשיא המדינה זימן את ראש ממשלת פולין לשיחה. בהתאם, הורה זה האחרון לפעול במלוא הכוח עד שיושב הסמל על כנו. מושל המחוז הקים צוות חירום. פרס כספי הוצע. המשטרה ערכה פשיטות.

סוף טוב, הכל טוב, כעבור מספר ימים, נתפסו הפושעים הנתעבים ונמצא סלע קיומנו האבוד. הוא אמנם נוסר לשלושה חלקים – "ארבייט", "מאכט" ו"פריי" – אבל גורמים יודעי דבר מסרו כי מיטב נפחיה של פולין כונסו בקרקוב וצוות הלחמה מיוחד הוקם כדי להחזיר את השלט למצבו הבראשיתי. שהרי גורלו של עם שלם מוטל על כף המאזניים ואין בכוונת הפולנים לחזור על טעויות העבר ולהקל ראש בעניין.

אלא מה, בינתיים הסתבר שככל הנראה לא מדובר בליל בדולח חדש, קטן ומתכתי יותר, כפי שחשבו בתחילה. מסתבר שחמשת החשודים במעשה שהדיר שינה מאומה שלמה אינם אלא חבורה של פושעי רקק שכל קשר בינם לבין היטלר הוא שלאחד מהם יש שפם, אם כי רחב יותר מזה שהיה לצורר. אלה נשכרו על ידי ארגון שוודי מפוקפק על מנת לגנוב את השלט שקידם את פניהם של מיליון נרצחים, אבל – למרבה האכזבה – לא כדי שישמש תפאורה בטקסי החניכה של המצטרפים החדשים לשורות הארגון אלא משום שאפשר להשיג תמורתו כמה מיליוני יורו בשוק השחור. וזאת למה? משום שאם יש משהו אחד שאספן של מזכרות מלחמה רוצה יותר מלהזמין 15 זונות, להלביש אותן במדי SS, לעטות על עצמו מכנסי עור בעלי עכוז חשוף ולתת להן להצליף בו, זה לעשות את כל זה תחת השלט של אושוויץ.

ואם אתם חושבים שהפנטזיה הזו היא האנטישמיות בהתגלמותה, קבלו תיקון. מי שהמציא אותה הוא לא אחר מיקיר משרד החינוך, יחיאל די-נור, הידוע יותר בתור ק.צטניק, שהיה לאבי ספרות הסטלגים, אותם ספרוני פורנוגרפיית שואה שכבשו את ישראל ואת העולם כולו בשנות ה-60 ושרבים מטובי בחורינו שפשפו להנאתם בעודם קוראים את מעשי הזימה שנפרשו בין דפיהם. מי שלא מאמין, שיפנה לסרט תיעודי אחר – "סטלגים" של ארי ליבסקר.

טראח. הלך הטיעון האנטישמי. פוספסה ההזדמנות להוכיח לעולם כולו שהאנטישמיות בעלייה, שאירופה לא למדה לקח, שמצבם של היהודים ברחבי תבל מעולם לא היה גרוע יותר, שאין ברירה אלא להאיץ את הבנייה בשטחים כדי להכין את הקרקע לגל העלייה שעומד לשטוף את המדינה. מה שכן, בזכות נבחרי העם, שעטו על המציאה המפוקפקת, תמיד אפשר להתנחם בכך שלפחות ניסינו.

אין זאת אלא שמדינת ישראל מכורה לאנטישמיות. וכמו כל נרקומן, היא נכנסת לקריז כשהיא לא מצליחה להשיג מנה ומוכנה להסתפק גם בבקבוק אדולן קטן כמו גניבת השלט של אושוויץ – אמנם, יש להודות, אדולן משובח, אבל עדיין אדולן – ובלבד שיושב לה הסוטול של צדקת הדרך לכמה ימים. ואלה הם בדיוק היבטיה השונים של ההתמכרות הזו אשר נחשפים בסרט "השמצה".

לא שיואב שמיר חיפש התמכרות. הוא חיפש אנטישמיות אבל בפועל גילה שאחד המערכונים המוצלחים ביותר של "החמישייה הקאמרית" – זה עם המשפט האלמותי "Haven’t the Jewish people suffered enough?" שמוטח באוזני שופט אתלטיקה שמהסס לתת פור לאצן ישראלי בתחרות ריצה – היה יותר תיעוד מאשר קריקטורה. למעשה, הקטע ב"השמצה" שבו פרופסור דינה פורת וד"ר צ'רלס דייוויס מטיחים בשמיר שהוא נגוע בשנאה עצמית הוא "חיקוי" כל כך טוב של שני העסקנים שגילמו בזמנו מנשה נוי ושי אביבי, שאפשר לחשוב שהסרט צולם לפני 15 שנה ושימש את כותבי המערכון כחומר רקע.

אכן, שמיר חיפש אנטישמיות אבל לצערו גילה ארגון יהודי – הליגה נגד השמצה – שמפרש כמה תלונות של אי מתן חופשה בחג השבועות כעלייה מדאיגה באנטישמיות בארצות הברית. הוא חיפש אנטישמיות אבל גילה שכל פשע שהקרבן שלו נולד במקרה לאם יהודיה מקוטלג כתקרית אנטישמית – גניבת ארנק, מעשה קונדס, התבטאות של שוטר שחורגת מהפוליטקלי קורקט. הוא חיפש אנטישמיות אבל גילה שבראש הארגון הזה עומד אחד, אייב פוקסמן שמו, שמודה בכך שהוא מאדיר את מידת השפעתו במסדרונות וושינגטון כדי להשיג פגישות עם ראשי מדינות ברחבי העולם – לכאורה, על מנת לדון עמם באנטישמיות שפושה כביכול בארצם, בפועל כדי להצדיק את התרומות העצומות שהוא מקבל.

שמיר חיפש אנטישמיות וגילה ש"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" לא אפשרה לפרופסור אמריקאי, יהודי ובן לניצולי שואה, להיכנס לתחומה, עצרה אותו בשדה התעופה וגירשה אותו בבושת פנים, מהסיבה הפשוטה שכתב ספר שביקר את "תעשיית השואה" שפוקסמן ודומיו מובילים. הוא חיפש אנטישמיות ומצא שני עורכים בעיתון הגדול במדינה (ידיעות אחרונות) שמודים שידיעה בדבר עלייה בגילויי האנטישמיות זה אולי רע ליהודים אבל טוב לעיתון, ולכן תזכה מקום גדול יותר מידיעה המדווחת על ירידה. ועצוב מכל, הוא חיפש אנטישמיות וגילה חבורה של ילדים שכל כך בטוחים ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" שבעת מסעם לפולין הם מפרשים את דבריהם המשועשעים של כמה זקנים פולנים חביבים כדברי בלע אנטישמים מבלי לדעת מילה בפולנית.

ואכן, נקודת הזכות הגדולה של סרטו של שמיר אינה בהכרח בממצאים שגילה אלא ברטוריקה שהוא נוקט: הוא חיפש ומצא, ולא החליט ויצא להוכיח. שמיר מגלם בתוך סרטו שלו את הצופה הרגיל, שכמו רובנו הורגל לחשוב שבשנים האחרונות האנטישמיות בעולם רק גואה וגואה, והנה מסתבר שישנם לא מעט אנשים שמעצימים את התופעה מעבר לכל פרופורציה כדי לגזור קופון. כמובן, יתכן מאוד שזו מניפולציה מחוכמת, יתכן מאוד ששמיר ידע מה הוא רוצה להוכיח לפני שיצא לחפש אותו, אבל מכיוון שאין סרט שלא עושה מניפולציה כל זה לא ממש משנה. העיקר הוא ששמיר לוקח את צופיו למסע בנבכי "החינוך לאנטישמיות של העם היהודי" ומאפשר להם להסיק את המסקנות שלהם לבד.

בעניין זה, רצוי לקחת לתשומת הלב את דבריהם של שניים מהרבנים ששמיר ראיין. האחד, רבה של אחת השכונות בברוקלין, אומר במפורש שהוא חושד באמינותם של הסקרים שמפרסמים ארגונים כמו זה של פוקסמן, ארגונים שמתפרנסים ממלחמתם באנטישמיות. שהרי ללא אנטישמיות, מאין יבוא לחמם? ואילו השני, רבה של קייב, מספק אבחנה לא פחות ממוחצת: לדעתו, הסיבה שיהודים דתיים אינם מתרגשים מפרסומים על אנטישמיות היא שלהם יש דרך לבטא את יהדותם – קיום מצוות – ואילו ליהודים חילונים אין. לכן עטים האחרונים על כל צלב קרס שמרוסס באיזו עיירה נידחת ואחר כל התבטאות המפקפקת בצדקת דרכו המוחלטת של העם הנבחר היושב בציון כמוצאים שלל רב, שהרי אחרת כיצד יבטאו את יהדותם.

הנה כי כן, הרב בלייך מקייב עלה כנראה על סוד התמכרותה של מדינת ישראל לאנטישמיות. בלעדיה, בלי הרגשת הנרדפות, ללא תחושת הקורבנות, לא נותר לאזרחי ישראל החילונים דבר מיהדותם. ובמובן זה, התפרצות הרגשות שהולידה גניבתו של השלט הארור מאושוויץ היתה למעשה סוג של התענגות – התענגות על כך שלמרות הכול, למרות החילוניות, למרות האמריקניזציה, למרות הגלובליזציה, אנחנו עדיין מזדעזעים מחילול קודש הקודשים של השואה ולכן אנחנו עדיין יהודים. התענגות שכל כולה הרוגע שאופף את מי שסוף סוף הצליח לקבל את המנה שלו ישר אל תוך הווריד.

לכן, אם יש מסקנה אחת ששווה לקחת מ"השמצה" היא שמדינת ישראל צריכה להיגמל מהתמכרותה לאנטישמיות. וכמו כל טיפול גמילה, אין ספק שגם הטיפול הזה יהיה קשה, קשה מנשוא. אפשר להתחיל בקטן, למשל במתן הוראה לבתי הספר שיוצאים למצעדי חיים למיניהם להפגיש בין תלמידיהם לבין תלמידים פולנים. אכן, גזירה נוראה, אבל אין אמצעי שאינו כשר במלחמה על הצלת ילדינו לפני שיהפכו למכורים כמונו. בנוסף, אפשר ואף רצוי להפסיק עם כל טיולי ה"עדים במדים" שנועדו להזריק בחיילים רעל שיגרום להם לפרוק את זעמם כלפי הנאצים על הערבים. וחשוב מכל, כמו בכל מלחמה בסמים, צריך לנתק את הקשר בין הסוחר למכורים. אכן, הגיע הזמן להפסיק לתת במה לכל מיני ארגונים יהודיים שמינו עצמם להיות נציגים בשכר של מדינת ישראל במלחמתה באנטישמיות. ואם כל זה לא יעזור, צריך ללכת עד הסוף, לנקוט באמצעי הקשה מכל, ולשקול את ביטולו של יום השואה. לפחות עד שנחזור לזכור ונפסיק לסחור.