הדקה האחרונה של "שרי", סרטו החדש של הבמאי הבריטי הוותיק והמהימן סטיבן פרירס ("הנוכלים", "המלכה"), היא החלק הטוב ביותר שלו. מדובר בדקה עוצמתית שמקפיצה את הסרט מדרגה ומבצעת טוויסט דרמטי ודי פתאומי לכל מה שבא לפניה; בדקה שמוציאה ממישל פייפר, שמככבת, את המיטב; בדקה שמזכירה שפרירס היה פעם במאי גדול.
למרבה הצער, אותה דקה מופלאה (ולחלוטין לא קשורה) גם מבליטה עד כמה כל מה שבא קודם לכן היה בלתי מסעיר בעליל. זניח, אפילו. "שרי" הנו עיבוד מאכזב, מפוספס וחסר השראה לשני רומנים של הסופרת הצרפתייה הפרובוקטיבית והבי-סקסואלית קולט, שהיתה כוכבת בפריז הדקדנטית והסטייליסטית אי אז בתחילת המאה הקודמת. והאכזבה מהסרט רק מתגברת כשמשווים אותו ל"יחסים מסוכנים", סרטו הקלאסי והמצוין של פרירס, מ-1988.
אין זה הוגן במיוחד להשוות בין שני הסרטים, אך היות שפרירס שב לאחד כאן כוחות עם פייפר, שהיתה מכוכבות "יחסים מסוכנים", ועם התסריטאי/מחזאי כריסטופר המפטון, שהיה חתום גם על הסרט ההוא (וגם על המחזה שעליו התבסס הסרט), די קשה שלא. וכאמור, ההשוואה לא ממש עושה טוב ל"שרי".
כי בעוד "יחסים מסוכנים" הוא עדיין סרט מרתק ומופתי שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים גם בפעם המיליון (ותודה לג'ון מלקוביץ'), "שרי" שגם במרכזו עומד המאבק בין אהבה גדולה וטרגית לבין שליטה עצמית הוא סרט שמיועד לדודות שמתו על "גברת הנדרסון גאה להציג", סרטו קמוץ התחת של פרירס מ-2005. ומה אעשה, אני לא אחת מהן.
עוד בוואלה!
פייפר מגלמת את לאה זונת צמרת בפנסיה שעשתה הון מפיתויים של מלכים, דוכסים ורוזנים. אך אם בעבר מכרה את גופה וסובבה על אצבעה הקטנה שועי עולם, הרי שביום שבו מתחיל הסרט היא דווקא בוחרת לאמץ אל חיקה את שרי (רופרט פרנד), בנה הממזר, החתיך והילדון של עמיתתה שרלוט (קתי בייטס).
למרבה הפלא, שש שנים אחר כך, ולאה והבוי טוי שלה עדיין מבסוטים מהסידור. הוא גר בביתה המפואר, הם מרבים לעשות אחד לשני נעים, והכל טוב ויפה עד שהאמא הזונה של שרי מחליטה שהיא רוצה נכדים. מה שאומר שהממזר צריך להפסיק לשחק אותה אשטון קוצ'ר ולהתחתן. אבל לשרי קשה להיפרד. ולמרות שלאה משחקת אותה קשוחה ומשעשעת ועצמאית, די ברור שגם לה קשה בלי הילדון. קשה מאוד אפילו.
"שרי" אמנם עוסק בנושאים כבדים כמו שברון לב, בדידות, זקנה ומוות, אך משום מה, למרות הסיפור הסנסציוני, האווירה שלו שטופת שמש והטון שלו קליל ומשועשע. המוזיקה המעצבנת והקופצנית שבפסקול שלו לא מפסיקה להזכיר לצופים שמדובר בקומדיה, סצנות הסקס שבהן הוא מתהדר יבשות יותר מהגרון של עינת שרוף, וכדי לעלות על העצבים עד הסוף, הופעותיהם של שחקניו גם מתובלות בלא מעט מחוות תיאטרליות מוגזמות.
כל הדברים האלה תורמים לכך ש"שרי" הוא סרט די מעצבן. אין לו שיניים, אין לו אמביציה, והדבר היחיד שבו הוא מצטיין הוא בתלבושות. אבל כפי שצוין מיד בפתיחת הרשימה, הדקה האחרונה של הסרט, שמפליאה להפוך את הכל על הראש בפתאומיות מעט מתחכמת, דווקא מצוינת. לרגע קצר אחד פרירס והכוכבת המזדקנת שלו מצליחים לרגש, ולהצדיק במעט את שיתוף הפעולה המחודש שלהם. אז כן, זהו רגע מפתיע, ומרשים. אבל ללכת לראות סרט בשביל רגע? לא יודע. נשמע לי כמו חרא של דיל.
