האלבום הלבן שלנו

הוא בוסרי ולא מגובש. אין לו כותב שירים אחד שמחזיק את ההגה, כמו שלום חנוך, מיקי גבריאלוב או שמוליק קראוס. בניגוד לאלבומים אחרים וקאנוניים של המבצע שלו, הוא מעולם לא זכה לסרט, לאלבום קאברים או להוצאה מחודשת. גם לאחר שהועבר לדיסק באמצע שנות ה-90', הוא עדיין נשמע כמו אותו תקליט שרוט מפעם. בקיצור, "פוזי" הוא אלבום הברדק של אריק איינשטיין.

למרות זאת ראוי הסיפור מאחורי האלבום, שיצא לפני 40 שנה, לצאת לאור לא רק מפני שהוא תקליט מפתח עבור אריק איינשטיין, שממנו נולדו אלבומיו הפרועים, האישיים והמתוחכמים יותר, אלא גם כדי לשפוך אור על האנשים שנטלו בו חלק. עליהם נמנו מעבדים ונגנים, שבאו מסגנונות שונים, ובכך סייעו להפוך את "פוזי" לאלבום הלבן הישראלי.

כן, האלבום הלבן הישראלי. אין בכך הגזמה. פוזי הוא האלבום הכי רבגוני של איינשטיין. הוא מכיל שירי רוק, פופ, פסיכדליה, ארץ ישראל, ילדים ומעל הכל – "היה היה", סימפוניית רוק בת שמונה דקות שעוסקת במוות ומוקדשת לזיגי סקרבניק, פסנתרן החלונות הגבוהים ועילוי ג'אז שנפטר בגיל 24 (על זיגי והשיר לזכרו נרחיב כאן במהלך השבוע).

רשימת הקרדיטים של "פוזי" היא היכל התהילה של המוזיקה הישראלית באותן שנים. בין המלחינים היו כאלה שעבדו בעבר עם איינשטיין (שמוליק קראוס ושלום חנוך), וכאלה שהכירו אותו לראשונה סמוך לתחילת ההקלטות (רוב האקסלי מהצ'רצ'ילים ומישה סגל שחתום על חמישה לחנים באלבום). גם שתי להקות ליווי שונות הופיעו ב"פוזי": הצ'רצ'ילים, שבדיוק עברו את האודישן של אריק איינשטיין במועדון "המסכה" ברחוב המסגר וזכו להפוך ללהקת הליווי החדשה שלו, ושלישיית נגני אולפן מקצועיים, שהופיעה עם איינשטיין בהרכב "הברנשים של פיאמנטה": המתופף אהר'לה קמינסקי, מחלוצי הג'אז בישראל, נגן הבאס והגיטריסט שמוליק ארוך ונגן ההאמונד יעקב נגר.

מלבד "פראג" של שלום חנוך ו"אצו רצו גמדים", שנכתב עוד ב-1952 על-ידי משוררת הילדים מרים ילן-שטקליס, את כל המילים לשירים כתבו אריק איינשטיין ויהונתן גפן, אז בחור צעיר מנהלל שהוצג לחבורה על-ידי חנוך, עוד קיבוצניק שעבר לעיר הגדולה.

האנשים שמאחורי "פוזי" לא הקשיבו לו כבר עשרות שנים, לכן מפתיע שכמעט כולם הסכימו לשתף פעולה ולתרום מזיכרונם לציון 40 שנה לאלבום: אריק איינשטיין, מישה סגל, שמוליק קראוס, אהר'לה קמינסקי, שמוליק ארוך, צבי שיסל, דוד טרטקובר וכמובן חברי להקת הצ'רצ'ילים: מיקי גבריאלוב, חיים רומנו, עמי טרייביש, סטן סולומון ורוב האקסלי. שעות השיחה שנצברו עימם אמורות לספק בשבוע הקרוב הצצה אל התאונה המרתקת ביותר ברוק הישראלי.

"זה אלבום שהתחילו לדבר עליו שנים אחרי שהוא יצא", נזכר אריק איינשטיין. "אני לא זוכר מה היו התגובות אליו ב-69. קצת קשה לנתח אותו כי הדברים פשוט קרו שם תוך כדי ההקלטות. אני לא חושב ש'פוזי' אלבום כזה מיוחד. לא הייתה לי באותו זמן מחשבה על אחידות בסגנון או משהו כזה. גם האודישן של הצ'רצ'ילים היה במסגרת זה שחיפשתי להקה בשביל הופעות, לא בשביל האלבום".

- והיום הוא נחשב לאלבום הרוק העברי הראשון.
"לי אישית קשה לשפוט אותו באופן אובייקטיבי, אבל מבחינתי אלבום הרוק הראשון היה החלונות הגבוהים (האלבום היחיד של ההרכב שנשא את אותו שם מ-1967, נ.ש.)".

- תמיד חשבתי ש"החלונות הגבוהים" הוא אלבום הפופ העברי הראשון.
"אולי", עונה איינשטיין, "אבל היה שם משהו בגיטרה של קראוס שהיה שונה מכל מה שהיה עד אז בארץ".

שלא במפתיע, גם קראוס, שהיה מעורב בשני האלבומים, מסכים עם איינשטיין: "אומרים שפוזי הוא אלבום הרוק הראשון? אז אומרים. האלבום הראשון זה החלונות הגבוהים".

אז כן, "החלונות הגבוהים" היה המפץ הגדול של המוזיקה הישראלית, אבל קשה למצוא שם שיר רוק אמיתי. יש אמנם קריצה לביטלס, אבל בעיקר לאלבומים המוקדמים שלהם. לעומת זאת, ב"פוזי" נפגש מוזיקאי כמו מישה סגל, שהושפע מהביטלס ומג'ון קולטריין, עם הצ'רצ'ילים, שהיו עמוק בתקליטים של הדלתות, לד זפלין ודיפ פרפל. ההשפעות הללו ניכרות בתקליט, שלטענת חברת "פונוקול" ייצא בשנה הקרובה בהוצאה מחודשת עם רצועות בונוס.

"פוזי היה אלבום פופ קליל שהשתנה בזכות הצליל של הצ'רצ'ילים", אומר חבר הלהקה, מיקי גבריאלוב. "עזרנו להסיט אותו למשהו יותר רוק פרוע וחדשני. זה הפך אותו לתקליט עם פריצת דרך מסוימת". סגל, שהיה המלחין והמעבד של האלבום והוחלף במהלך העבודה עליו, מסכים: "בישראל הוא הקדים את זמנו, למרות שהוא לא באמת מעודכן עם מה שקרה בחו"ל. היום הוא נשמע לי בעיקר כמו דמו, אבל זה עדיין אלבום הרוק הראשון. האווירה, הקונטקסט והצורה של הנגינה היא רוק. באולפן היתה גישה של חופש ורוקנרול".

הגישה החדשה של האלבום הוצגה בכלל בתחרות זמר בלב המיינסטרים, "פסטיבל הזמר" של 1969. אריק איינשטיין ביצע שם את שירו של שלום חנוך, "פראג", שעסק בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, אך הקהל כנראה לא התעניין בצרות של אחרים והשיר סיים במקום השביעי בלבד. על פי האגדה, החבורה המאוכזבת של אריק חזרה לתל-אביב ושם ייסד איינשטיין את הרוק הישראלי מתוך כוונה למרוד בטעם הקהל שהעדיף את "בלדה לחובש" של יהורם גאון.

המתופף אהר'לה קמינסקי דווקא זוכר שההפסד לא הפתיע אף אחד: "אריק ידע שזה לא שיר פסטיבל אבל היה לו חשוב לשיר אותו בלי שום כוונה להתחרות. אריק אף פעם לא היה טיפוס מתחרה. הוא רק ויתר על פרסים. באנו עם שיר שחשבנו שהוא טוב ורצינו להביא את זה לאנשים בפנים. כבר אז לא ממש התייחסנו בחשיבות לפסטיבלים האלה, אז איך אפשר להגיד שהשיר נכשל? זה היה ניצחון לבוא עם שיר כזה לפסטיבל שהוא שמאלצי לגמרי".

למעשה פסטיבל הזמר נערך בזמן ההקלטות של "פוזי", כלומר המהפכה כבר יצאה לדרך. באותו זמן האלבום דווקא נטה לכיוון מגובש יותר, לאחר שאיינשטיין גייס לתפקיד המלחין והמעבד את מישה סגל, אז מלחין צעיר שהתפרסם בזכות כתיבת שירו הראשון "מות הפרפר" לחווה אלברשטיין ומוזיקה לשובר הקופות של הבימה "מחכים לגודו". איינשטיין כבר הוציא אז את אלבומו "מזל גדי" שהורכב משירי שלום חנוך. האלבום אמנם הצליח אבל השירים נקברו תחת ההפקה המיושנת ולעיתים שמאלצית של המעבד אלכס וייס ותזמורת סי.בי.אס (שבין יצירותיה המחתרתיות ניתן למצוא את "התקווה"). בסדרה "סוף עונת התפוזים" נשאל וייס האם למלחין הצעיר הייתה מילה בכל הקשור לעיבודים. וייס גיחך וענה: "מי לה" וניגן את שני התווים על הפסנתר שלצידו.

סגל קיבל את מה ששלום חנוך לא זכה לו ב"מזל גדי". שליטה מלאה על העיבודים של שיריו. הוא הלחין ועיבד חמישה שירים שנכנסו לאלבום (כמה חם, חיי האהבה של הכלבה עליזה, ילדה ציור, אברהם ושרה והיה היה), וגם היה אחראי על שני העיבודים השונים של "פראג", לאלבום ולפסטיבל הזמר. להקת הליווי הייתה מורכבת מהשלישייה קמינסקי, ארוך ונגר, מנגני האולפן הטובים בשוק, שלא הפסיקו לזרוק רעיונות חדשים במהלך ההקלטות. לפעמים גם חלק מהצ'רצ'ילים קפצו לביקור, בעיקר כשסגל היה זקוק לגיטרה של חיים רומנו, שסייעה לצבוע כמה משירי הפופ-הפסיכדלי שלו בגוון רוקי ("כמה חם", לדוגמא). עם זאת לצ'רצ'ילים אין זכר ב"היה היה", השיר יוצא הדופן באלבום, שבמהלכו איינשטיין צורח בפעם הראשונה (והאחרונה) בקריירה שלו.

באמצע העבודה על האלבום המשותף נפרדו דרכיהם של איינשטיין וסגל, והשניים לא חזרו לשתף עוד פעולה (בהמשך השבוע יתייחס סגל לתקרית עם אורי זוהר, שלדבריו הובילה להחרמתו על-ידי חבורת לול). את החלל שהשאיר תפסה להקת הצ'רצ'ילים, שעיבדה יחד עם שלום חנוך את שאר שירי האלבום.
בסוף 1969 יצא "פוזי", אלבום ה-LP הראשון של "הגר", חברת ההפקה של חבורת לול. מייד אחר-כך יצאו גם "פלסטלינה" ו"שבלול" המגובשים והמתוקשרים יותר שהוקלטו עם שלום חנוך. "פוזי" נדחק הצידה והפך לבן הממזר של אריק איינשטיין, אלבום שאינו מוערך מספיק על האומץ והחדשנות שבו אבל למעשה פתח את השער לשנות השבעים – תור הזהב של המוזיקה הישראלית.