שמים לזה פופ 2

"מה תרצה לעשות כשתגדל?" ו-"האם תהיי אשתי ותחלקי איתי את חיי?" הם שתי שאלות שלא היינו מקבלים כמעט באף אלבום, שכן בדרך כלל אנשים שמביעים רגשות כל כך בסיסיים וקלישאתיים ראויים לבוז ובטח שלא להערכה. אך לברדפורד קוקס, הסולן של דירהאנטר והאיש שעומד מאחורי אטלס סאונד, מותר להגיד מה שהוא רוצה. אצלו הצ'יזיות אף פעם לא תישמע מלוקקת או ממוחזרת, כנראה כי הוא אחד מהמוזיקאים הכי מעמיקים שפועלים כיום. בדיוק כמו בדירהאנטר, גם המוזיקה של אטלס סאונד, ובפרט ב"לוגוס", היא עמוסת שכבות, מקסימה במלודיות, מפוצצת בקסם חולמני ונשמעת טיפה שונה בכל האזנה. רק שבניגוד לדירהאנטר, אטלס סאונד מתעלמת מהקיום של דיסטורשן ומשחקי כוח – כדי שנוכל גם להירגע בתוך כל המורכבות הזו.

כמעט כל סיכומי השנה שהיו עד עכשיו כללו את אלבום הבכורה של הגירלז. בכל מקום ציינו שהלהקה הזו לא עושה שום דבר מיוחד, אבל את מה שהיא כן עושה, היא עושה הכי טוב. אני לא לגמרי מסכים עם ההבחנה הזו. כלומר, הגירלז באמת מצוינים אבל גם די מיוחדים. אז נכון, מדובר בלהקת אינדי-פופ, וכן, המבנה של השירים שלהם כלל לא ראוי לאזכור, אבל יש בהם משהו מיוחד שמתבלט מעל לכל: האופטימיות הלא תמימה הזו, שלא שמעתי בשום מקום בעבר. משהו בקיום הכללי של הטקסטים, אופן השירה, המלודיות וצורת ההגשה של הגירלז הוא מרענן ומקסים. לא משנה כמה אזכורים לאירועים טראומטיים יהיו בשירים שלהם או איזו מנגינה לא מעודדת תצא להם מהכלים, ההרגשה שהמאזינים יצאו איתה תמיד תהיה חיובית ואופטימית. סוג של "אל תדאג, הכל לטובה", אבל כזה שלא מגיע מאנשים שבא לי להרוג בסקילה.

קרן או מסרבת לעמוד במקום. היא והיה יה יה'ז רוצים להיות להקה שתיזכר בספרים וכל אלבום שלהם מקדם אותם יותר ויותר למטרה הזו. ב-"It’s Blitz" הברוקלינאים הנצחיים האלו זורקים אצבע משולשת לכל שונאי הפוזה ומראים לנו שמוזיקה היא עניין אופנתי ושזה יותר מבסדר להתאים את הצליל שלך לזמן הנוכחי.

בגיל 40 ג'יי זי הרבה יותר מרדן משאי פעם היה. הג'יגה תמיד היה חד, היד שלו תמיד היתה על הדופק ולא היה רגע בעשור האחרון שהוא לא ידע יותר טוב מכולנו מה יהיה הדבר הבא. אבל הבלופרינט השלישי הוציא ממנו משהו שלא היה בו מאז הבלופרינט הראשון של 2001. תקראו לזה רעב דורסני, הבנה של המשחק, בגרות או האגו שהתנפח למימדים כמעט משיחיים, אבל ג'יי זי מסתכל על ההיפ הופ באופן אחר לגמרי מכל ראפר אחר. מבחינת הג'יגה, ההיפ הופ הוא לא עוד ז'אנר מוזיקלי, הוא המוזיקה כולה והראפ לא מוביל שינוי חברתי – הוא החברה עצמה.

כשהוא מצמיד אמני אינדי כמו Empire of the Sun לחיקו, כשהוא נכנס באוטו-טיון הפופלרי לא בכדי להיות מגניב אלא בכדי להצהיר שהוא לא מרשה לכל הנתינים שלו לקחת חלק בהרס האוזניים שלהם, או כשהוא מכסה את "Forever Young" לא בכדי לעשות מוב של דידי וליצור להיט אלא כי הוא מבין את הערך האירוני, המרגש והשטותי שבלהשתמש בו – כשהוא עושה את כל הדברים האלה, ג'יי זי מוכיח שהאמת בידיו. ובדיוק כמו שהוא עצמו אמר: הוא כבר לא מנהל את הראפ, הוא מנהל את המפה.

היא מושפעת מג'יימס מרפי, היא הגרסה הבריטית והמלכותית של Uffie, היא פועלת לפי המסורת של מייק סקינר, היא מגה בייב ואלבום הבכורה שלה הוא לא פחות ממדהים. אלמלא העובדה שחצי מהשירים בו יצאו כבר לפני שנה או שנתיים, היא אפילו היתה מגיעה למקום גבוה יותר.

את ההערצה שלי לארט ברוט אני דואג להדגיש בכל רגע נוכחי. אדי ארגוס, הסולן, הוא האיש הכי מדהים, שנון ומבריק שפועל היום. הלהקה שמאחוריו גם לא פראיירית. היא תמיד יודעת לספק לו פזמונים סוחפים, קולות רקע כיפיים ומוזיקה Pאנקית מעולה שמפוצצות במלודיות.

"Art Brut Vs. Satan" הוא האלבום השלישי של ארט ברוט, ולמרות המיקום הגבוה והמוצדק שלו במצעד השנה, מדובר בריליס הכי חלש של הלהקה. אולי זה בגלל שפרנק בלאק הגיע להפקה, ובמקום לקדם את הסאונד של ארט ברוט, שמלכתחילה מושפע בטירוף (ובאופן חיובי) מהפיקסיז, משך אותם קצת יותר מדי למחוזות שלו במקום לתת להם לצמוח באמת. אבל, למרות הכל, אלו ארט ברוט, והאלבום עדיין מתעלה על רוב הדברים שם בחוץ. הטקסטים הם מהחזקים ביותר שקיימים (ומתרכזים בעיקר באהבה למוזיקה), הגיטרות דופקות ומעבירות אדרנלין, וארגוס הוא ארגוס, שזה הכי חשוב.

ואגב, אם כבר הזכרנו את פרנק בלאק, חייבים לציין את הביקור הקרוב של הפיקסיז אצלנו ולשאול את כולם אם לא כדאי להרגיע את ההתלהבות. פאק, הפיקסיז היו מעולים בזמנם, אבל תתקדמו כבר. אתם צריכים לדרוש הופעה של ממשיכי דרך כמו ארט ברוט, ולא להמשיך לחבק את הנוסטלגיה.

בזמן שאנחנו קוראים כתבות באינטרנט, מדרגים אלבומים, מעבירים ביקורת ומשחקים אותה חשובים, אנשים כמו פיבר ריי באמת עובדים על לקדם את המוזיקה – להקפיץ אותה עוד שלב, להפוך את האלקטרוניקה לדבר הכי חם וקר בו זמנית ולדאוג שלאנשים כמונו יהיה על מה לדבר.

כמו שגרגמל שנא דרדסים, כך אני שונא ילדים. אני לא מדבר על בני עשרה, אלא על ממש ילדים – כאלו שנולדים, עושים רעש, מלכלכים ומפילים את האווירה. אוון אשוורת', קאסיוטון פור דה פיינפולי אלון בשבילכם, שונא ילדים לא פחות ממני. הוא מפחד מהם, לא רוצה אותם בסביבתו ונמאס לו שכולם מצפים ממנו להביא כאלו לעולם. כמו שביל מהאר אמר, "יש מספיק אנשים בעולם, אנחנו לא בונים עכשיו את העולם מחדש אחרי השיטפון". את האלבום האחרון שלו הקדיש אשוורת' למלחמה התמידית הזו שיש לנו, שונאי התינוקות, אל מול רוב אנשי העולם, והוא עשה זאת עם טקסטים מקסימים, קומוניקטיביות חסרת תקדים, והאווירה המדכדכת הזו שאנחנו כל כך רגילים לקבל ממנו.

"It's Not Me, It's You" הוא אלבום פופ מושלם. הוא איכותי, שובר קופות ומאחוריו עומדת אישיות אדירה. אפשר לזמזם את כל השירים שבו עם ההאזנה הראשונה ובשלישית כבר יודעים את כולו בעל פה. הוא כיפי ונוקב בו זמנית והכי חשוב – לא נמאס ממנו לרגע ואפשר לשמוע אותו שוב ושוב. עכשיו רק צריך לקוות שאלן לא תעמוד במילה שלה ותפסיק לשחרר מוזיקה. היא חשובה מדי לשפיות שלנו.

מיקצ'ו אנד דה שייפס הם העתיד. אני לא יודע אם הטענה הזו תתבטא באלבומים הבאים שלהם או של מיקצ'ו עצמה או אם פשוט יקומו להם המון ממשיכי דרך שלא בהכרח ידעו ממי הם מושפעים. אבל הצליל הכי חדש ומסקרן של 2009 הגיע באלבום "Jewellery" והוכיח, בפעם המיליון, שלהקות צעירות הן אלו שצריך לשים אליהן לב, כי הן אלו שמביאות את הבום הגדול.

"Jewellery" הוא לא יצירה פשוטה. יהיו כאלו שיקראו לה טרחנית אפילו, אבל זה סתם כי לא יהיה להם כוח להתמודד עם כל מה שהולך בה. בשמיעות ראשונות, כל השירים נשמעים כמו עיסה אחת כאוטית של רעש וביטים, אבל מתישהו, כשמתחילים להבין מה הולך שם, הדעה משתנה. בעצם, היום אני לא יכול להבין מה היה כל כך מבולגן בעיניי בהתחלה. פתאום אני קורא את מיקצ'ו כמו בלוג: מדובר בבחורה צעירה עם טונה של השפעות וכישרון, שהחליטה לקחת קצת מכל דבר שהיא אוהבת – אלקטרוניקה, אינדי-רוק, Pאנק, היפ הופ, נויז וכו' – ולערבב הכל למשהו שלא יישמע כמו שום דבר אחר, ובטח שלא כמו כל התערובות האחרות שהכרנו עד היום. בעצם, כשמתרגלים אליה, המוזיקה של מיקצ'ו היא פופ קליט שצריך לקבל קאברים באמריקן איידול. טוב, הגזמתי, אבל הבנתם את הרעיון.

"שום מקום לא מרגיש כמו הבית", שרים הפורמר גוסטס, הסופרגרופ של הסצנה האקספרימנטלית, הכוללת את ג'יימי סטוארט משיו שיו, ניקה רוזה מ-Zola Jesus ופקדי רופרט מ-This Song Is a Mess But So Am I. ואכן, כשהם ביחד הם חוזרים אל בית ההשפעות שלהם, אל האלבום השני של ג'וי דיוויז'ן ואל הפחדים הראשוניים שלהם – אלו שגרמו להם במהלך השנים להיות קיצוניים כל כך, לעשות כל כך הרבה רעש ולרגש המוני אנשים.

"אף אחד לא ממש מבין מה אומר המושג 'אנטי-פולק', אבל אם יש כזה דבר, אני חושב שאני היחיד שעושה אותו. מכל האנשים שהעיתונות הגדירה כיוצרי אנטי-פולק, אני היחיד שבאמת משלב את רוח הנגד של Pאנק עם מוזיקת פולק קלאסית", אמר לי ג'פרי לואיס בראיון שערכתי איתו לפני מספר חודשים. ואכן, האלבום החדש שלו מוכיח את הטענה הזו בדיוק.

לואיס מעביר מסרים על החברה, על עצמו, על הרצון לשינוי, ותוך כדי מלטף בשירים שאפשר לשיר סביב המדורה. כלומר, אם היה מקום להדליק בו מדורות בניו-יורק הזו שלואיס כל כך מזוהה איתה. "'Em Are I" הוא השיא של הז'אנר הצדדי שלואיס עצמו יצר. כל שיר פה מצוין, אין אף פילר, והגיוון המוזיקלי מצליח לנוע בין רגעים שמזכירים את הסטרוקס, כמו "Slogans", לבין שירים אקוסטיים שקטים, כמו "To Be Objectified". הכל מרגש באופן יוצא דופן ופשוט להחריד.

כמה שאני אוהב את "See Mystery Lights" של Yacht, אני לא הולך לדבר ולו לרגע אחד על הקונספט שמרכיב את האלבום. בכנות, אני לא לגמרי מבין אותו והוא נשמע לי, על הנייר, קצת מטופש. ובכל זאת, מדובר באלבום סופר חשוב ומגה יפה. הוא מרכז את כל התהפוכות שהיו באלקטרוניקה של DFA בשנים האחרונות. הוא נשמע כמו משהו שיבינו הרבה יותר בעוד שנתיים והוא מעביר את התחושות הכי טובות שיש גם לרגליים וגם לראש.

אלוהים כאן. עם ג'קט עור. יש לו כמויות של מסרים להעביר, האשמות לזרוק ואנשים לפייס. האיש היחיד שצריך לגרום לכם ליראה ולדרוש מכם להשתחוות בפניו – בעשור הזה כלל ובשנה הזו בפרט – הוא ג'וליין קזבלנקס. אלבום הסולו שלו הוא לא רק מדהים, הוא גם מבזה כל אלבום אחר שמעיז לשלב סינתיסייזרים ורוק, או סטייל ופוזה עם פרצוף שהוא לא של קזבלנקס. כולה שמונה שירים קיבלנו באלבום, אבל כל אחד מהם הוא פצצה שלא ניתן להתחרות בה.

סביב האלבום האחרון של אנימל קולקטיב ישנו קונצנוס חסר תקדים. כמעט לאף אחד אין ספק שמדובר באלבום השנה. הוא גם יפה בצורה לא הגיונית וגם חדשני, מורכב ומעניין יותר מכל דבר אחר שיצא השנה. ובסך הכל, 2009 היתה מוצלחת, ככה שזה לא עניין של מה בכך.

רבות נכתב על האלבום הזה ואין לי מה לחדש; רק להגיד שכל מה שהאחרים אומרים הוא כנראה נכון, ושלא משנה מה – עד שלא תשמעו אותו בעצמכם לא תוכלו לדמיין איך הוא נשמע. אז יאללה – אם עוד לא עשיתם את זה, תנטשו כל דבר אחר שיש לכם בחיים, ותתרכזו ב-55 הדקות הכי מדהימות שאפשר למצוא היום על פלסטיק.