הטובות לטיח

התחושה העיקרית מצפייה ב"נשות הטייסים" היא שמדובר בבזבוז אדיר של כסף. על פי הקאסט המפואר של הדרמה היומית, שעלתה אמש בערוץ 10, אין ספק שמדובר בהפקה מושקעת, כזו שמשלמת לדוגמניות חסרות הכישרון האלה מאות דולרים לכל יום צילומים (וזאת בנוסף למשכורות הבסיס המופרזות גם ככה), והלב פשוט נצבט. כל כך הרבה דברים טובים יותר אפשר היה לעשות עם הכסף הזה – בין אם לתת אותו לעניים, לשפץ את איצטדיון רמת גן או סתם לחלק אותו לנרקומנים – אך גם כשמדובר בטלוויזיה מסחרית קשה שלא לחוש שמדובר בבזבוז משווע ובכניעה לבינוניות.

אולי זה ייראה כצרות עין, אבל זה בעיקר תסכול ומרמור על גורלה של התעשייה המקומית, שזנחה כל יומרה לאיכות אמנותית וממשיכה להתבסס על כוכבניות יפהפיות, שקשה לזכור מאיפה הן בכלל מוכרות לנו ומה כולל פועלן האמנותי מלבד להיותן נעימות מראה. למעשה, לעתים נדמה שהתוכנית היא קנוניה של סוכנים, שדאגו ליצור פלטפורמה רווחית ללקוחותיהם. האם אין מספיק שחקנים מוכשרים בישראל, ששוב עלינו להסתפק במפורסמות שמנסות להוכיח שהן מולטי טאלנטיות? מה בדיוק כולל הרזומה של שרי גבעתי או יעל גולדמן? האם גלית גוטמן כל כך הרשימה ב"צימרים" שההפקה בחרה להעניק דווקא לה תפקיד ראשי נוסף?

אפילו בסטנדרטים של השוק הטלונבלי מדובר באכזבה. כבר היו טלנובלות, כמו "השיר שלנו" או "האלופה", שניסו להציג סוג של קריצה או מודעות אירונית וצינית לנחיתות של הז'אנר, אך "נשות הטייסים" לוקחת את עצמה ברצינות מיותרת. למה להעמיס עלינו עוד "דרמה מקומית", עם אותם דיאלוגים בנאליים ועלילה צפויה? עד מתי ניאלץ לסבול את התפניות העלילתיות הדרמטיות ואת הקלוזאפים על הפרצופים המופתעים? האם נגמרו הרעיונות לסדרות טלוויזיה? ומה קרה לניסיון ליצור מראית עין מינימלית של יצירה מקומית איכותית?

אפילו נושא בעל פוטנציאל גדול כמו הטייס הישראלי, ללא ספק דמות מאופיינת ומסקרנת בקרב הציבור בישראל, מוצג בשטחיות ובהחמצה גדולה – ככה זה כשחייבים להתמקד בפרשיות אהבים ובתככים של נשותיהם, שמוצגים בסצינות קצרות ונטולות פאנץ'. אלא שלצערנו, אם אירוע ההשקה של התוכנית גרר עשרות צלמי פפראצי ותועד בכל מדורי הסלבס, אין ספק ש"נשות הטייסים" תוכתר בינתיים כהצלחה.

מנגד, במקביל עלתה אמש למסכים סדרה נוספת, "עונת החתונות", שמצליחה להראות כיצד עושים זאת נכון, ובזול. התוכנית, שמתעדת זוגות שמתכוננים ליום הכי חגיגי וסיוטי בחייהם, מציגה פורמט פשוט ומדויק, נטול יומרות מיוחדות, שמותאם היטב למציאות המקומית ומצליח במקביל גם לשקף את תעשיית החתונות וגם להגחיך אותה.

שיתוף הפעולה בין דנה מודן לרועי לוי, שכבר הוכיח את עצמו בהצלחה ב"דאבל דייט", ממשיך להיות פורה. לוי בלי מודן נוטה להיות מעיק ומוגזם, אך הנוכחות שלה מצליחה לאזן אותו, להפרות אותו ולהוציא ממנו את המיטב. גם מודן, שנראית מעודנת לצד שותפה התזזיתי, נהנית מהזוגיות, אך הגיבורים האמיתיים של "עונת החתונות" הם עדיין הזוגות המאושרים, שכל כך מתמסרים למשימה שעומדת לנגד עיניהם, עד שאינם מבחינים כי הם מושא ללעג.

גם יום החתונה – "היום שבו בני האדם מרשים לעצמם לעשות כל מה שלא ראוי מבחינה חברתית ואנושית", על פי מודן – הוא בזבוז משווע של כסף, כמעט כמו "נשות הטייסים", אך לפחות שם הסצינות אמיתיות והמשחק אותנטי. מתברר שלא תמיד ריאליטי הוא הז'אנר הנחות ביותר בטלוויזיה.