תפילה לרבים

המחלה הגדולה ביותר של התרבות בעשור האחרון היא הזיכרון הקצר. אין לתופעה העצובה הזו יותר מדי סימפטומים, יש לה בעיקר תוצאות: המלחמה העיקשת והמטופשת לעיתים המקדשת את אגירת הידע במקום החוויה שלו, מוחקת את הפרספקטיבה והופכת תנועות שאיימו לחולל מהפכה לפסיק קטן בתוך המכונה שחייבת להמשיך לקטלג.

הזיכרון הקצר הוא שדחק את מקומה של להקת אלג'יר מחוץ לסיכומי העשור במוזיקה ישראלית. הוא הפך סיפור הצלחה מדהים על השילוב המנצח בין שיגעון, מוזיקה, נאמנות ותשוקה לשורת סטטוס בציוני הדרך של המוזיקה הישראלית. ברוב הרשימות, שבכו לא בלי צדק על מצבה הקשה של המוזיקה הישראלית, הסיפור של "מנועים קדימה", אולי לא האלבום הטוב בעשור אבל לבטח האלבום הטהור והכן ביותר שיצא בו, נעלם. כנראה שהזיכרון העיתונאי לא עובר את 2006. עברו שלוש שנים, לך תזכור מה היה שם.

אבל לרגע אחד, שנמשך כשלוש שנים, אלג'יר היו הילד שהצביע על המלך וטען שלא רק שהוא עירום, גם הזין שלו קטן להפליא. החבילה הכוללת של הלהקה הזו, שכללה את אותו סיפור אישי טחון עד זרא של גבריאל בלחסן ואביב גדג', טקסטים חודרניים, נגינה מטלטלת ובמיוחד ההופעות, הותירה צריבה עמוקה בתודעה של כל מי שהיה שם באמת. המשמעות של לאהוב את אלג'יר הייתה ללכת כל שנייה עם קעקוע ענק על המצח ועליו כתוב "גם אני מבין" ולדעת שברחוב ישנם עוד כמה כמוך. "הילדים של יום שישי", היינו קוראים להם, אלה ש"חוזרים ביום ראשון/מאוכזבים" (מתוך השיר "נאמנות ותשוקה") והם יכולים לזהות אותך ולהזדהות איתך דרך אלג'יר. מאז נושאי המגבעת, לא הייתה עוד להקה שהאהבה אליה לא הייתה עניין רגיל ביחסים של מוזיקאי-קהל, אלא אקט קהילתי, אפילו קהילתי מדי ברגעי השיא של הלהקה. לא היה עוד הרכב כזה שהאהבה אליה הייתה מחייבת כמו שירות צבאי.

רגע השיא של העשור הזה במוזיקה הישראלית נמצא בכיוון הגיטרה של גבריאל בלחסן. זה קורה שתי שניות לפני שמתחיל הסולו של "בתוך הצינורות", אותו טקסט שלא צריך להיות סיד בארט כדי להבין אותו. זה הרגע שבו המוזיקה, לא חשוב מאיזו מדינה היא מגיעה, מצליחה לגעת ולמחוץ, לשכנע שהיא התרופה לעידן של אמיתות מרובות או גרוע מכך – אי קיומן של כאלו. "בתוך הצינורות", יחד עם "דם על הים" היו השירים שהצליחו לחבר בין מתנחלים, נשואים + 2, אנורקטיות, נערים מחוננים, חיילים בגולני, משתמטים, צפונים, דרומים, אתיופים, ערבים ורוסים במכנה משותף אחד – כולם מבינים שהם יצורים חסרים, שהוטבע בהם אות הקין של חוסר שלמות אנושית. אלג'יר, כמילה וכמותג, הייתה הסיסמה הסודית שלהם כדי להבין שהם לא לבד.

יכול להיות שהיציאה של אביב גדג' לקריירת סולו מתוקשרת ממש על סיפו של העשור הדחיקה את הסיפור של אלג'יר מהתודעה הקולקטיבית, כפי שיעשה גם האלבום הבא של גבריאל בלחסן. למרות ש"תפילה ליחיד" של גדג' שונה בתכלית מ"מנועים קדימה", החזרה של גדג' למרכז הבמה כנראה המשיכה בעיני רבים את הצו הרוחני של אלג'יר ולכן איש לא טרח לסכם את הסיפור שלה.

זו טעות. הסיפור של אלג'יר, החל מהאמון של שאול מזרחי ממועדון הבארבי באנשים שנתפסו כמעורערים בנפשם (אמון שלא קיים יותר בתעשיית המוזיקה), דרך ההקלטות הארוכות והסיזיפיות, ההופעות הריקות שהלכו והתמלאו, המלחמה בגלגלצ, הקבלה התקשורתית, הקהל המטורף, האנרגיה, הריק שאחרי וההתפרקות – הוא הסיפור החשוב ביותר של העשור במוזיקה הישראלית, כי הוא הוכיח במשוואה פשוטה שמוזיקה משנה את חייהם של אנשים וכי כנראה שהוא פשוט לא יחזור על עצמו וגם אם הוא כן ישוחזר – תמיד יהיה מי שידאג שננסה לשכוח.