שירים על שנאה עצמית, שינוי ומהפך אישי הם חלק מהאתוס של הסינגר-סונגרייטר הרבה לפני שארקדי דוכין ראה את האור. הבסיס להצלחה שלהם הם כנות, אמינות וסגנון כתיבה ייחודי ומקורי, כפי שאפשר ללמוד מאלפי טקסטים בעברית, החל מ"מה איתי" של אריק איינשטיין ושלום חנוך דרך "ניצוצות" של פורטיסחרוף ועד "תחרות כלבים" של אביתר בנאי. היחס לאלוהים, בין אם הוא מצד אמוני או צד ספקני, הוא טריגר מצוין לנושאים האלו, שכמו במקרה של שולי רנד מעצים את החיבור של המאזין האובייקטיבי לסבל האישי של האמן ויוצר ביניהם את הקשר שהפך את המוזיקה לכדורגל של האמנויות.
כל האלמנטים האלו התאדו באלבום החדש של ארקדי דוכין, התפיידו, עלו השמיימה בסערה. "ספטמבר" הוא אלבום קשה להאזנה למי שחונך על ברכי "אמא חולה ואבא חסר אונים", כלומר הקול הייחודי שדוכין הביא איתו לישראל דרך החברים של נטאשה. את הסבל והקושי החליפו אורות, תובנות וקלישאות הנטועות עמוק בעולם הקבלה של הרב מיכאל לייטמן (מייסד קבוצת "בני ברוך") החתום ככותב (יחד עם דוכין) על חמישה מתשעת הטקסטים.
מי שמאזין לאלבום החדש של דוכין ביחד עם "חלומות למבוגרים", למעשה אלבום האולפן האחרון שלו שלא כלל קאברים או שירים לילדים, לא מאמין שאת הדיסטורשן והדימויים המיניים החליפו מוזיקת מעליות פר אקסלנס ושורות כמו "הכל תלוי בי/ולא במה שבחוץ/הכל תלוי בי/אז מה כבר נחוץ" או "ביני לבין עצמי אני נקי/בינינו יש קנאה". הסגנון המטיף בליטוף של דוכין כל כך מעיק בתחילה ומרגיז בסיום, שהוא למעשה אפקט תעמולתי הפוך במקום להישבות בקסמי "שיעור הבוקר 2 לספטמבר" (כל שיר מוקדש לשיעור בוקר אחר מתוך הלימודים ב"בני ברוך"), התחושה הדומיננטית ש"ספטמבר" מעורר היא דחף עז להשתכר.
אבל דוכין לא נחטף על ידי כת והרב לייטמן הוא לא אותה דמות שדמונית דורשת ממנו להתנתק מעברו בחברים של נטאשה, שממשיכה להופיע באירועים שונים. אין מה לעשות זכותו של אחד היוצרים הוותיקים ובעלי הזכויות במוזיקה הישראלית לדרוך, למעוך, לקלל ולירוק על כל הישגיו תמורת שלווה נפשית ושלמות עם האגו. "ספטמבר" לא מעצבן בגלל שהתזה שלו מתעדת אדם שמצא פתרון בגיבובים שלידם יאיר לפיד הוא עמנואל קאנט; הוא מעצבן כי מאחורי השורות הפריכות האלו על "כל הבעיות והפחדים זה בגלל שבא לי לתקן אותך במקום לתקן את עצמי" יש אוויר בחזקת חור שחור, נטול ההיפר-ריאליזם שדוכין כה הצטיין בו אפילו בפרויקט מגלומני וסמי-מבריק כמו "כוכב האהבה". לא פלא גם שמתקפת המסרים הישירה והלא מתביישת הזו עטופה במנגינות שמזכירות את המעברונים שדוכין כתב בעצמו ב"רדיו בלה בלה" לפרסומות דמיוניות כמו "בלו בלו" ("בלו בלו/עושה אותך שמח/בלו בלו/הכל אתה שוכח"). הקטעים האלו, מלודיות פסנתר במשקל נוצה שדוכין הלחין תוך כדי שהוא מחליק פרק מספר "הזוהר", היו חלק מהציניות המופתית של "רדיו בלה בלה", שהפכה ב"ספטמבר" למציאות מבהילה: את הבלו הבלו החליף הלייט של לייטמן.
אגב החברים של נטאשה, "ספטמבר" בהחלט משלים את הפרויקט האחרון של מיכה שטרית, אלבום הפיוטים שלו עם חיים לרוז וליאור אלמליח. משני כיוונים שונים לחלוטין, פנו שטרית ודוכין אל עולם היהדות כדי לבטא את עצמם. למרות שהפרויקט של שטרית מכובד (ובינוני) לעומת המראות הקשים שמספק "ספטמבר", יש משהו עצוב במיוחד בפניית הפרסה של שניים מהיוצרים הראשונים שהביאו למרכז הרוק הישראלי את קשיי היום יום של ההגירה והפריפריה. בין אם עסקו ביחסים ("שברי את הטלוויזיה") או בטירוף ("מלנכולי"), השפה של החברים של נטאשה הצליחה לדברר מוזיקלית את החיים בישראל של מחוץ לתל אביב לעשרות אלפי אנשים, שלא הבינו למה "ארץ קשוחה" היא עבורם לא סלוגן אלא דרך חיים. שטרית המשיך לעשות זאת בצורה מבריקה עד אלבום הסולו השלישי שלו, "שלהי קיץ", וסביר להניח שהוא יחזור לשם באלבום הסולו הבא, שלא יורכב מפיוטים. לשובו של ארקדי דוכין לחיק המציאות הלא מוארת, אפשר רק להתפלל, רצוי בנוסח של הרב לייטמן.