יומני כרונוסלביה – פרק 18

לאחר שחטפו את ג'ימבו מהשירותים של תחנת הרכבת, יצאנו אל היער לחפש אותו והגענו לביתו של מלך כרונוסלביה. קראתי את כל מה שקרה לי מנקודת מבטה של מירה ולאחר מכן הוביל אותנו המלך למרתפו, שם הראה לנו את פרוטוקול החקירה של גוסטב בראונדגן שהוכיח שהרוצח הוא פמבריס, נער החמורים.

יצאנו מביתו של המלך לאחר ארוחת צהריים דשנה של בשר בלתי מזוהה. הודינו לו רבות על עזרתו במהלך החקירה, אך הוא הצטנע ואמר שהוא בסך הכל מילא את תפקידו בעלילה הגדולה של החיים. המשכנו לחפש את ג'ימבו בכוחות מחודשים. מירה נראתה טוב בהרבה, לאחר החיוורון של ליל אמש, ואבי לקח את כלבו החדש והאהוב הרחק אל העצים כדי לחפש רמזים לילד האובד. אני הרגשתי כאילו כל העניין כבר מאחורי. רציתי רק למצוא את ג'ימבו ולחזור הביתה, אל החיים הרגילים והאפורים שלי.

הייתי שקוע במחשבות, ולא שמעתי את קולו של אבי, שצעק פתאום: "הכלב מריח משהו! בואו מהר!"

ואכן, הכלב החל לרוץ קדימה במהירות פראית, גורר אחריו את אבי בהתלהבות, כאילו הריח בשר טרי. רצנו שלושתנו בין העצים, מוחצים בנעלינו עלים יבשים ופטריות. אחרי כמה דקות של ריצה מתישה כזאת, נעמד פתאום הכלב וזקף את ראשו, כאילו חוכך בדעתו מה לעשות עכשיו. הוא רחרח את האוויר, סקר את סביבתו, ורץ פתאום לצד שמאל, כולנו ממהרים אחריו. היה ברור שהוא עלה על משהו, קיוויתי רק שמדובר בילד.

ואכן, כעבור שתי דקות נוספות, הגענו לקרחת יער פצפונת, ומה שראינו שם היה פשוט נוראי. אחד העצים נכרת והוסב למעין כלוב עץ תלוי וגדול, שהתנדנד בין שמים וארץ. הכלוב היה גדול כל כך, כאילו נבנה על ידי ענק, ובתוכו ישב ג'ימבו המיואש על כסא עץ, משעין את ידיו על שולחן עץ גדול. במבט ראשון הוא נראה שלם בגופו, אך שבור ברוחו.

"צריך להיזהר," אמרתי להם, "החוטף בוודאי עוד בסביבה."

אבי הסכים איתי, וסימן לי שהוא יאגף את הקרחת ויגיע אליה מצידה השני. בלי מחשבה הנהנתי בראשי, והוא יצא לדרכו כאינדיאני מיומן. כשראיתי אותו משתופף כך בין העצים בזהירות ובגמישות, לא יכולתי שלא להעריך את האיש הזה, שכבר שנים לא היתה לי איתו שיחה של ממש. החלטתי שכשנחזור הביתה, יגיע הזמן לחדש את היחסים האלה. לא היה זמן להרהר, כי מירה משכה פתאום בשרוולי, והפנתה את מבטי שמאלה, שם עמד איש גדול בגבו אלינו וחטב עצים בגרזן עצום. נחרדתי למראה. אין ספק שזה היה חוטפו של ג'ימבו, וכאשר הוא יראה את אבי מתגנב מאחוריו, הוא יניף עליו את הגרזן. לא יכולנו לסמן לאבי שיתרחק, ומירה, שתפסה את המצב מהר ממני, לא חיכתה רגע, ויצאה ישר אל החוטף.

בדרכה אליו מתחה את בגדיה, יישרה את שערותיה לאחור, והרימה את חזה גבוה ככל האפשר. נזכרתי פתאום כמה יפה היתה בלילה הקסום והמופרע שעברנו. בינתיים שמע ג'ימבו את ההתרחשות, הזדקף וסימן למירה בחיוך קלוש שהוא רואה אותה. לפחות הוא היה בחיים, ובריא באופן יחסי. היא הגיעה קרוב אל חוטב העצים, והוא הסתובב אליה. לא יכולתי לשמוע את דבריהם ממרחק כה רב, אך ברגע שסובב את ראשו קפץ לבי בתוכי. אפו של האיש היה עצום בגודלו, וכיסה כמעט את מחצית פניו. עיניו היו קטנות בהשוואה אליו, ונתלו כשני כפתורים פרומים מתחת זוג גבות סבוכות. פיו הדק בקושי נראה בכל הפלצות הזאת. אין ספק שגם מירה ראתה את פניו, כי היא זינקה לאחור בלי דעת. הוא הסתכל עליה בהפתעה ובעניין, והיא חזרה לאיתנה במהרה, וכאילו לא קרה דבר, המשיכה לדבר איתו. הסתכלתי עליו היטב מרחוק, ובעיני רוחי צפה ועלתה אגדת העם הישנה, שהשתלבה בסיפור החקירה לכל אורכו. האגדה שהחלה את דרכה בשירו של פמבריס איש החמורים, שאת סימניה ראיתי במכתביו של ליאופולד ובפרוטוקול החקירה. האגדה שהזהירו ילדים מפניה לאורך מאות שנים של מגורים לצלע ההרים הגדולים האלה. מולי עמד גדול האף מהקרפטים, חי ונושם.

הענק המגודל היה מסוקרן. הוא סקר את גופה במבטו, ואז הסתכל סביב והצביע בידו המגוידת, כאילו מראה לה את הכיוון למקום מסוים. באותו רגע התנפל עליו אבי בקפיצה אדירה מאחור. כשראיתי זאת, הופתעתי יותר מהאיש. צפיתי במאבקו של אבי מרחוק באדם בריא וחזק האוחז גרזן. שניהם התגלגלו על הרצפה, אבי תפס את צווארו מאחור וניסה לחנוק אותו, אך הוא היה חזק ממנו, וניסה לנער אותו מעל גבו. מירה תפסה את אחד מגזעי העצים הכרותים וניסתה לחבוט בו תוך כדי מאבק, אך הוא הדף אותה אל הקרקע.

הייתי נסער, אך מה יכולתי לעשות? איזה אדם פחדן עומד מנגד וצופה באביו ובאישה שהוא אוהב נרצחים בידי חיה מטורפת? הפחד שיתק אותי, לא יכולתי לזוז וצפיתי בהם כמו במחזה אימים שאיני יכול לשנות. ג'ימבו ראה גם הוא את כל המתרחש מתוך הכלוב שלו, והוא צעק וקפץ בפנים, מנסה לעודד אותם. הוא גם ניסה לפתוח את הכלוב שוב ושוב, כדי לעזור למירה ואבי במלחמתם, שעדיין היתה בעיצומה. כשראיתי שאפילו הילד מנסה לצאת לקרב, ואני עדיין חבוי בין השיחים, התחלתי להתקדם בשקט ובאי רצון קדימה. עברתי בין העצים, בוחר בזהירות את צעדיי, ומגניב מבט מדי פעם אל זירת הקרב. זה היה נורא. אבי הותש לגמרי על ידי חוטב העצים הנורא, ומירה היתה מעולפת בצד. הגרזן היה זרוק בפינה, והאיש האיום לא נזקק לו עוד. הוא קם על רגליו בסחרור קל, וניסה להתאושש מהמאבק. אבי עוד ניסה להגיב, אך הוא היה חלש מדי כעת, וספג מכות רבות. המפלץ היה מרוצה מעצמו כאשר התקרבתי עוד ועמדתי עכשיו מאחורי אילן גדול, קרוב לכלוב העץ. הוא הלך למירה, מחייך בפה מלא שיניים, תפס אותה בשתי ידיו הגדולות כענף של עץ, והרים אותה באוויר. אחר הלך אל הכלוב, פתח אותו מעט ביד אחת, והשליך אותו פנימה כאילו היה מוסיף חומר בערה למדורה. היא צנחה בכאב על רצפת העץ, וג'ימבו מיהר לטפל בה. לא ידעתי מה לעשות, לבי דפק בתוכי מהר כרכבת מתקרבת, אך רגליי נטעו באדמת היער ללא תזוזה. האיש הענק הלך כעת לאבי, והשליך גם אותו לתוך הכלוב. אבי המסכן פלט אנקות כאב, שצרמו באוזניי חזקות פי כמה.

שלושתם היו כלואים כעת בכלוב העץ התלוי, נתונים לחסדיה של המפלצת האיומה הזאת, ואין להם איש מלבדי. מה כבר אוכל לעשות?