פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מי מת?

      במשך ארבעה עשורים עסק האמן גדעון גכטמן במותו. שנה לאחר שמת באמת, עולה תערוכה המציגה את השפעתו הנרחבת על האמנות הישראלית. דניאל זילברברג חיה מתה

      ב-1975, פרסם האמן גדעון גכטמן בעיתון הארץ כמה מודעות אבל שבישרו על מותו. המודעות עוררו סנסציה, לא רק כי היו שקריות כמובן אלא בעיקר כי נתפסו כהגדרה מחדש של גבולות מרחב התצוגה של האמנות. כעבור 30 שנה, התראיין שוב לעיתון וסיפר שלפעמים הוא חולם שהוא הולך באוויר ושאף אחד לא רואה: "היי חבר'ה, אני הולך באוויר", הוא אמר בתסכול, "אתם לא רואים, אתם לא רואים שאני הולך באוויר?" כעבור כמה חודשים, הוא מת – הפעם באמת.

      לאורך ארבעה עשורים, הציג גכטמן – שנלחם כל חייו בבריאותו הרופפת ועבר ארבעה ניתוחי לב פתוח ואינספור צנטורים – בעיקר מאוזוליאומים לעצמו. מלחמת ההישרדות הפרטית שלו וההתמודדות עם גופו הפגיע ועם המוות הפכה למרכז יצירתו, החל מתיעוד ההכנות לאחד הניתוחים שעבר – עבודה שכללה גילוח של כל שיערות גופו, שימור דגימות שתן ופרסום דו"חות רפואיים – ועד תערוכה שהציג לזכר בנו יותם, שמת ממחלה קשה בגיל 26.

      כעת, במלאת שנה למותו, עושה נירה יצחקי, האוצרת ובעלת גלריית שלוש (שהיתה גלריית הבית של גכטמן), צעד ראשון במה שהיא מכנה כ"שרשרת אירועים לשמירה והפצה על מורשתו" ומעלה את התערוכה "אתם לא רואים שאני הולך באוויר?". אלא שבמקום להתחקות אחר מותו "המתמשך" של גכטמן, החליטה יצחקי להתמקד דווקא בנוכחותו לאחר המוות ולחשוף, דרך עבודותיהם של אמנים אחרים, את השפעתו רבת ההיקף על האמנות הישראלית.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      הציג בעיקר מאוזוליאומים לעצמו. גדעון גכטמן, "עגלה מספר 3"

      "רציתי להראות את האופן שבו אמנים מתכתבים עם העבודות של גדעון", מספרת יצחקי בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה, "ולהציג את הקונטקסט של העבודות שלו – איך הוא בעצם עדיין רענן, בועט, עכשווי וחשוב. לכן, פניתי לאמנים שראיתי קשר בין העבודה שלהם לשלו, שקולעים למהות העבודות שלו, ששומרים על נאמנות ללא פשרות לאמת הפנימית שלהם אך גם למוטיבים המרכזיים בעבודות של גדעון, כמו מוות, זיכרון, גוף כחומר, זיוף מול אמת, שכפול ושעתוק".

      האמנים שנבחרו לבסוף מתחלקים למעשה לשתי קבוצות: אלה שהכירו את גכטמן ועבדו איתו בדיאלוג ישיר – כמו בן הגרי, שהיה תלמידו, גל וינשטיין, מוטי מזרחי ומירי סגל – ואלה שעבודותיהם מתכתבות באופן סמוי עם יצירותיו – כמו אורי דרומר, ארז ישראלי, הילה לולו לין, ומיקי קרצמן.

      "במקרה של מוטי," מסבירה יצחקי, "הוא היה בן שכבה של גדעון והם היו חברים, אך לקחו את העיסוק בגוף לכיוונים שונים. למשל, גדעון עסק בגוף באופן ישיר בעבודות שלו משנות ה-70. לעומת זאת, העבודה 'שנת היונה' של מוטי, שמוצגת בתערוכה, צולמה ב-1980 בתל חי. רואים בה צילומים שלו משתין על הממטרות של אחד המקומות הסמליים ביותר בזהות הקולקטיבית הישראלית, הצברית – מבצר צבאי עם כל הקונוטציות שמתלוות לדבר, 'מלח הארץ' כפי שאהבו לכנות את בניה הבריאים והלוחמים של המדינה. תל חי סימלה את הניצחון הישראלי ומזרחי הראה את הגוף הפגום, החשוף ואת התוצרים שלו – שתן, למשל – באופן שמזכיר את העיסוק של גכטמן בגוף".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      עיסוק מתמשך בהתכלות. גיל ויישטיין, "רעידת אדמה בקמצ'טקה"

      כך גם בעבודת הווידיאו של הילה לולו לין "The Glamorous Blow Jobber", בה היא נראית בולעת שרשרת פנינים ובכך חוקרת את גבולות ההשחתה של הגוף. כך גם גל וינשטיין, שמציג בתערוכה וידיאו של סיסמוגרף המודד רעידות בזמן שרשימיו עולים באש. הנוכחות של העבודה גוברת ככל שהלהבה מכלה את הקווים הצפופים של הגרף, דבר הקושר בינה לבין עיסוקו המתמשך של גכטמן בהתכלות.

      עבודת האוצרות לא היתה פשוטה עבור יצחקי, שכן זו התערוכה הראשונה שאצרה לגכטמן מבלי שהוא עצמו ילווה את העבודה האופן צמוד. "הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה שהעבודות שלו ייראו בחלל, ובגלל זה כל הזמן חשבתי לעצמי מה גדעון היה חושב? במובן מסוים, גכטמן השאיר אחריו הוראות לאופן בו צריך לשמר את העבודות שלו, וכיוון שהם עסקו בחייו, בתיעוד, בחשיפה ובשימור שלהם, הוא היה אובססיבי לאופן שבו הדברים אמורים לצאת אל הפועל. הוא הותיר אחריו חוברות המפרטות את האופן שבו צריך לשמר העבדות. אני מקווה שהצלחתי לקלוע למה שרצה ושהצלחתי לקלוע למהות העבודות שלו".

      "אתם לא רואים שאני הולך באוויר?", גלריה שלוש, תל אביב, 24 בדצמבר 2009 – 30 בינואר 2010