המובחרים של 2001 על פי איתי נאור

זאת לא היתה שנה ענקית, את זה אפשר לומר, אבל אי אפשר לומר שהיתה חרא של שנה למוזיקה. אני כן יכול לומר שהיה לי יותר קל אם הייתי צריך לסכם את השנה שעברה. ב-2000 היה לי את אט דה דרייב אין באלבום פירוק מדהים, את "קיד איי" המנער ואת פרל ג'אם בשוונג של אלבום הופעה ושבעים בוטלגים רשמיים, ככה שמבחינתי לפחות מדובר היה בשנה של שיאים חדים. 2001, לעומתה, היתה שנה הרבה יותר יציבה וברורה, שאולי קצת הצליחה להפתיע לקראת סופה. 2002, לפי התחזית שלי, צריכה להיות על הכיפאק. ההסבר בהמשך. בינתיים אפשר להכריז ש-2001 היתה השנה שבה זה נגמר. תם ונשלם באקורד עלוב שבייש את הז'אנר. הפופ מת, סופית. ואני מוצא את עצמי משתתף בצערם.

הוא אחד המשוררים האהובים עלי, הקול שלו סוגר עלי בפינה, וכשהוא במצב רוח מלודי אני הסנאי הכי שמח. ההפתעה הגדולה של האלבום הזה טמונה בכך שגיבורנו מאוהב בו מתמיד, כמו גם ירא שמים בצורה פסיכית משהו. המשתנים הללו מרחיקים את קייב ממחוזות בלדות הרצח ומקרבים אותו למקומות הרבה יותר אישיים ומתוחכמים. ללא ספק אחד האלבומים שהכי קיימו את הציפיות השנה.

נדמה שנרשם כאן שיא ברמת האדישות לסוגיית האלבום-הבא-אחרי-המאסטרפיס. נדמה שכולם נדרשו לדון בחיים שיהיו ללהקה הזאת אחרי "Deserter’s Songs" חוץ ממרקורי רב, שחזרו עם אלבום מדהים במורכבותו, ניתוח מקסים של אופיים ומשמעותם של חלומות, במסווה של ציור שמן, סיפור אגדות, שההשפעות שבו הן מיתולוגיה בזכות עצמן - ניל יאנג, קינג קרימזון, דיפ פרפל וג'נסיס.

במקום השלישי, הנקודה הישראלית. אל המקום הזה יכול היה להיכנס גם רמי פורטיס, באלבום חכם וקורע, או מאיר בנאי, עם דיסק יפהפה ובלתי מורגש כמעט. ואולי אפילו ערן צור, באלבום אוסף לעניין, מלא בביצועים נדירים וחדשים, היה יכול להתיישב כאן. ובכל זאת, רוקפור העפילה עליהם, דווקא באנגלית, ודווקא בשל הניצחון המורלי על חברות התקליטים והשוק הישראלי המאוס והלא קונה. רוקפור הם המוזיקאים הישראלים המובילים של השנה, עם נא גדול באוזן לכל השלמה ארצים והעברי לידרים, עם הופעות במועדונים בניו יורק, עם החתמה חמה בלייבל בינלאומי ועם דיסק שהוא יצירה פנטסטית ומעוררת השראה. ליגה אחרת.

בגלל החופש, בגלל האולסטארים, בגלל ההשפעות הלא מודעות מטלוויז'ן. כמה הייפ, כמה הייפ, אלוהים, כמה שזה נשפך. פשוט לא תיאמן העיתונות הבריטית הזאת, איך שהיא לוקחת חבורת בני טובים ניו יורקרים וסתם ככה מכתירה אותם למלוך על היקום. בצדק. דה סטרוקס היא ההפתעה האמיתית היחידה של השנה הזאת, הפתעה נעימה, משחררת ומעוררת תקווה. האלבום הזה הוא בסחפה של הטרפה, האלבום הזה קצר מדי. שמעתי שרוקנרול הוא הדבר הכי מגניב בעיר.

מה? כן. אפשר לומר שזה סוג של התחכמות, ובכל זאת מארק לינקוס לוקח בלי הרבה ויכוחים את המקום הראשון של סיכום השנה בזכות שני אלבומים. האיש הוציא תחילה את האלבום החדש והמרטיט למשפחת ספרקלהורס – “It’s a Wonderfull Life” – ומיד התפנה לשחרר לציבור את "אה קאמפ" (A Camp), פרוייקט שהוא פרי שיתוף פעולה שלו ושל נינה "לאב מי לאב מי" פרסון מהקרדיגנז. שני אלבומי הפצצה הללו העמידו את לינגוס בעמדת הפרסונה המעניינת ביותר בעולם המוזיקה של 2001 (פרד דארסט, לא להיעלב), ואם יצמידו לרקתי אספרגוס ויחייבו אותי לבחור את המועדף מבינהם – יהיה זה כנראה מסע הלואו פיי אל הילדות שבספרקלהורס, על שלל אורחיו המצוינים (פי.ג'יי הארווי, טום ווייטס, ג'ון פאריש ושוב פרסון) והכיפים שאשמח להחליק להם. ובכל זאת, לינקוס נמצא במקום הראשון בזכות סכום חלקיו. לא שלמישהו באמת צריך להיות אכפת מדירוגים של סיכומי שנה.

אז למה 2002 תהיה טובה? האמת היא שלא בטוח שהיא תהיה טובה. מה שכן, בפברואר, תרשמו לכם, יוצא האלבום של רייג' אגיינסט דה מאשין, עם סולנה החדש כריס פאקינג קורנל. אני כבר באמוק.
(וכוס אמק על מה שנהיה עם מומה)