המובחרים של 2001 על פי יעל בדרשי

דמיינו לעצמכם רדיו בלי חדשות, בלי פרסומות, בלי ג'ינגלים ובלי התשדירים המעצבנים של משרד התחבורה. רדיו שמשדר 24 שעות מוזיקה אלקטרונית איכותית. נשמע כמו חלום, אבל יש רדיו כזה. קוראים לו "קול הקמפוס" של המכללה למנהל, FM106. הוא מופעל על ידי סטודנטים לתקשורת ואפשר לקלוט אותו רק בצפון ובמרכז. הוא משדר בעיקר אלקטרוניקה קלה, צ'ילאאוט ואמביינט עם נגיעות של ג'אז. פסקול מושלם לסופשבוע רגוע. רק מעטים יודעים על התחנה, ומי שיודע מעדיף לשמור על חשאיות. רק שלא יתקלקל, רק שלא יהרסו את גן העדן הזה. חסר עוד שמישהו יחשוב שיש כאן פוטנציאל כלכלי ויכניס לשם פרסומות. אני מקווה שההמלצה הקטנה הזאת לא תביא לקריסת החלום וש"קול הקמפוס" יישאר כמו שהוא. הרדיו הכי טוב בארץ.

בלב נווה צדק, בין מעוזי הנדל"ן, נמצא מוזיאון קטן ומקסים. מוזיאון נחום גוטמן הוא אחד המקומות היפים בארץ. כשהמציאות התל אביבית מעיקה, אפשר לברוח אליו ולצלול לתוך עולם נוסטלגי של חולות צהובים, שמים כחולים ופרדסים אפלים. אין טעם להלל את הציורים הנהדרים של גוטמן, הרי כולם מכירים. תל אביב של גוטמן היתה עיר מלאה תום ילדותי, ארוטיקה בתולית ושמחת חיים. חצי שעה במקום הזה, והעולם נראה יפה יותר. אפשר לדמיין שפקקי התנועה הם בעצם שיירת גמלים חייכניים, שערימות הזבל הם שביל קליפות התפוזים, ושכל חמור שמקלל אותך הוא בעצם חמור שכולו תכלת. הציורים מזכירים שמתחת לאספלט, לבטון ולנדל"ן, יש רק חול צהוב ורך. יש בכך משהו מעודד: גם אם הכל ייהרס פעם, חלילה, תמיד תישאר כאן תל אביב האמיתית. תל אביב של גבעות חול נקי, שמים בהירים, וים צלול בצבע טורקיז.

גילוי נאות: אחד מיוצרי הדיסק של דנה אינטרנשיונל הוא חבר שלי. כביכול, זה פוסל אותי לעדות. אבל מדובר בהמלצה אישית, לא בביקורת עיתונאית. בלי קשר לקשר, אהבתי את הדיסק. כמעט אף מבקר מוזיקה, חוץ מהמבקר המשכיל של "מומה", לא ידע להעריך נכון את האיכויות המוזיקליות של הדיסק הזה, שהקדים את זמנו במונחים ישראלים. כמו תמיד בחרו להתמקד בדנה ובתדמית שלה, פשוט בגלל שזה יותר קל. עוד כמה שנים יגלו את הדיסק ויבינו שזאת אחת מהפקות הפופ הכי מתקדמות שנעשו כאן. אולי מפספסים את העיקר בגלל ההתמקדות העקשנית ב"ניצחתי", שממש לא מייצג את הכלל. בלב הדיסק מתחבאים שירים מקסימים שלעולם לא יגיעו לרדיו, פשוט בגלל שהעורכים המוזיקליים מתעצלים לגלות אותם. מי שאוהב את קיילי מינו ואת מדונה, לא יתבייש גם בדנה. מומלץ להתחיל להקשיב מרצועה מספר שתיים, ולהתגבר על הדעות הקדומות.
(דנה אינטרנשיונל, "יותר ויותר", NMC)

אני לא מבינה כלום בתיאטרון, אבל המופע "מטרבין" של קבוצת "אורתודה" ריגש אותי. "אורתודה" היא קבוצת תיאטרון אלטרנטיבית מבוגרי תיאטרון "החדר", שפועלת באופן עצמאי מאז רצח רבין. לפעמים אפשר לראות אותם צועדים בהפגנתיות ברחוב בתהלוכה מצמררת, כשהם חבושים במסכות של רבין ועל גבם לוח מטרה. בין השאר, הם מוחים נגד ההתמסחרות של הרצח וטשטוש הזיכרון על ידי ממלכתיות יתר. אבל חוץ מפעילות הרחוב, הם מעלים מופעים בבתי ספר, מול חיילים, ובתיאטרון הסימטה ביפו. המופע שלהם מעבד את הטראומה של רצח רבין: הוא מעורר שאלות על זיכרון והנצחה, על הדחקת הרצח ועל הפילוג בחברה הישראלית. הוא מנפץ פרות קדושות בתיאטרון קירקסי, אבסורדי ומקאברי. זאת אחת מקבוצות התיאטרון הפוליטיות הבודדות שפועלות בארץ. יש להם אומץ ודבקות במטרה, וכדאי לשים אליהם לב.

האם האמנות משגשגת רק בחברה שבעה ובתנאים של שלום ורווחה כלכלית? נשמע מוזר, אבל כנראה שלא. אולי אפילו ההפך הוא הנכון. תקציבים ותמיכה ממסדית תמיד יכולים להועיל, אבל האמנות לא תלויה בהם, וטוב שכך. אחת התופעות המעניינות של התקופה היא הפריחה בתחום האמנות, שמתבטאת בפרוייקטים עצמאיים ובהרבה גלריות חדשות. בעוד הקיצוצים בתרבות נמשכים והמוזיאונים נמקים מחוסר תקציב, הגלריות הקטנות פורחות. באופן פרדוקסלי אולי, אבל באומץ. קשה לדבר היום על אמנות ישראלית בלי להזכיר את גלריה זומר, את גלריה אלון שגב, את השלוחה החדשה של גלריה דביר ואת גלריה טל אסתר. הגלריות האלה אמנם התחילו את דרכן קצת לפני השפל הגדול, אבל השנה האחרונה ממשיכה להדהים. רק לאחרונה נפתחו בתל אביב פלורוסנט של יעקב ואפרת מישורי, גלריה הגר של טל בן צבי ביפו, ובינואר 2002 תיפתח בתל אביב עוד גלריה חדשה בשם "גלריה פלונית". נותר רק לשמוח ולהשתאות, ולקוות שהפריחה הזאת תימשך. אין ספק שבעלי הגלריות האלה מקווים להתפרנס מעיסוקם, אבל לאור המצב הכללי אי אפשר שלא להעריך אותם על ההרפתקנות, האומץ, וכן, אולי גם האידיאליזם. אבל היזמים האלה לא פועלים לבד. הם לא היו שם אם לא היה ביקוש לאמנות. ולא היה ביקוש לאמנות, אם היא לא היתה מעניינת. כל הכבוד ליוצרים ולמי שמעודד אותם. בתוך הדיכאון הכללי, זה אחד הדברים הטובים שצמחו פה.