שאגת האריק

היה היה
פעם מלך אחד
היה היה


היה היה
רחוק למעלה בכה אלוהים
היה היה


היה היה
ויהיה הוא לעולם
היה היה


(היה היה (לזיגי) / לחן: מישה סגל, מילים: אריק איינשטיין)


"היה היה" נחשב לשיר החריג ביותר ברפרטואר של אריק איינשטיין. בעצם הוא שיר חריג ברפרטואר של הרוק הישראלי כולו. אין עוד דוגמה ליצירה אקספרימנטלית שעוסקת במוות במשך שמונה דקות ויוצאת מפיו של הכוכב הגדול בישראל באותה תקופה.

הפתיחה של "היה היה", השיר שנועל את "פוזי", מזכירה באר אפלולי: פסנתר ג'אזי, מחיאות כפיים, שיעולים, רעש של כוסות ואורגן האמונד שמתחיל ליילל את דרכו. "אתה ממש רואה את עשן הסיגריות תוך כדי האזנה", נזכר שמוליק ארוך, הגיטריסט ונגן הבאס באותה הקלטה. האווירה הכבדה של השיר לא תאמה את הרוח הביטלסית של האלבום, והיא החלה להתגבש במהלך ההקלטה. "אני זוכר שבהתחלה הגשתי לאריק רק בית-פזמון של השיר על פסנתר", אומר המלחין והמעבד מישה סגל. "התחלנו להשתעשע עם זה באולפן, ואז אריק אמר 'בוא נקדיש את זה לזיגי' ויצא מזה סימפוניה ארוכה כזו".

זיגי סקרבניק היה הפסנתרן והאחראי על העיבוד התזמורתי באלבומם פורץ הדרך של החלונות הגבוהים מ-1967. כבר בהקלטות הוא סבל מכאבי בטן עזים שאובחנו ככל הנראה כסרטן המעיים, וזמן קצר לאחר יציאת האלבום זיגי נפטר. בין האנשים שפקדו אותו בבית החולים לפני מותו היה אריק איינשטיין, שהכיר אותו מאז היה זיגי נער. "כשהשתחררתי מהצבא, הייתי מופיע במועדון עומר כיאם ביפו", מספר איינשטיין. "הייתי מבצע שם איזה חמישה-שישה שירים וזיגי, שהיה אז אולי רק בן 17, ליווה אותי על פסנתר. אני זוכר שכריות האצבעות שלו היו משהו מיוחד, בכלל האצבעות שלו היו רחבות בקצה שלהן. כאילו הידיים שלו נבראו לנגינה על פסנתר. הוא היה עילוי. אתה יודע שפעם אוסקר פיטרסון הגיע לישראל, שמע את זיגי מנגן ולקח אותו ללמוד אצלו בניו-יורק?".

איינשטיין החליט להקדיש את השיר לזיגי וחיבר מילים קודרות ללחן של מישה סגל: "היה היה פעם מלך אחד... רחוק למעלה בכה אלוהים". הכיוון הפטאליסטי של השיר היה יוצא דופן בישראל של 1969. במהלך החזרות נזכר המתופף אהר'לה קמינסקי, שהיה חברו הטוב של זיגי, בהקלטה ישנה של הפסנתרן המחונן. הוא החליט להביא אותה לאולפן, וקטע קצר ממנה הפך לפתיחת השיר. "בתחילת שנות השישים היו עורכים פעמיים בשנה קונצרטים של ג'אז באוניברסיטה בגבעת רם בירושלים. אז פעם קול ישראל שידרו הקלטה של קונצרט כזה שזיגי ואני ניגנו בו, כנראה ב-1962. לקחתי מיקרופון, הצמדתי אותו לרדיו ששידר אז בAM- והתחלתי להקליט. אגב, ההקלטה הזו ועוד רבות אחרות נמחקו מטעמי חיסכון כדי שרשות השידור תוכל לעשות שימוש חוזר בסרטים".

"הוא פשוט היה גאון, ולמרות שהוא לא קיבל על זה קרדיט – זיגי היה המנהל המוזיקלי של החלונות הגבוהים. הוא היה הסאונד שלהם. וכמה שהוא היה בישן ומופנם, שמוליק קראוס אף פעם לא התחמם עליו ותמיד כיבד אותו. לא כמו אנשים אחרים שלהם הוא שבר גיטרה על הראש", אומר קמינסקי ומתייחס לספק עובדה ספק אגדה על ראשו של בני אמדורסקי, מפיק האלבום. גם שמוליק ארוך ("זיגי היה נגן חכם שידע לגרום לך להרגיש הכי בנוח איתו") ומשה נגר ("היה לי הכבוד והעונג לשמוע אותו מנגן. זו באמת הייתה חוויה") זוכרים היטב את הגאון הצעיר.

חוץ מההקלטה הנוסטלגית של זיגי, חצי הדקה הראשונה של השיר מלאה באפקטים שונים. "הרעיון של הכוסות ששומעים ברקע היה של שלושת נגני האולפן, המתופף אהר'לה קמינסקי, נגן ההאמונד יעקב נגר ואני", נזכר ארוך. "ניסינו לייצר אווירה של חברים שיושבים באיזה באר, שותים קצת, מעשנים סיגריה וחושבים על זיגי".

מישה סגל: "השיעול ששומעים בהתחלה הוא של אריק וזה יצא לו ספונטני, אז השארנו את זה על ההקלטה, ומשם זה התפתח לאקספרימנט של כמעט שמונה דקות. אני זוכר שבאמצע ההקלטה הצעתי לאריק: 'בוא נפרוץ פה עם משהו שופני כזה', מין אנקה אמוציונלית. הבאתי אפילו פסנתרן קלאסי כי לא יכולתי לנגן את זה. אבל ההכוונה היחידה שלי הייתה משהו בסגנון: 'אריק, לך עם זה עד הסוף. אל תעצור את עצמך'. בסך הכל אריק היה הלידר בעניין הזה, אין שאלה. הוא היה המנחה של הסיפור הזה".

סגל מתכוון לצעקה שאיינשטיין משמיע במהלך השיר. זו צרחה מיוסרת שלא תחזור עוד בקריירה של איינשטיין. זה כנראה גם הרגע שבו נולד הרוק הישראלי. בלי דיסטורשנים, בלי מסרים מהפכניים ובלי שום תכנון – פשוט רגש טהור שמתפרץ מבפנים. תמצית הרוקנרול. "הצעקה הזאת באה לי פתאום, באמצע השיר", נזכר איינשטיין. "זה לא היה מתוכנן. זה בא אחרי סולו של שמוליק ארוך על הגיטרה החשמלית. הוא היה בעיקרון בסיסט והסולו הזה תפקיד לא מורכב, אבל קורע כזה".

"סולו הגיטרה ב'היה היה' זו לדעתי הפעם הראשונה שהקליטו גיטרת פאז בישראל", אומר שמוליק ארוך. "קמינסקי הביא לי את הגיטרה הזאת מ'חלילית'. לא ידענו מה לעשות איתה, זה היה משהו חדש בשבילנו. אז התחלתי להתאמן איתה ובעל האולפן שהיה צולע כזה, דידה מחדר הבקרה ואמר 'מהאולפן שלי לא יוצאים צלילים כאלה, יחשבו שהציוד שלי מקולקל'. בסוף הצליחו לשכנע אותו. לקחתי את הטקסט, ניסיתי להתלבש על המילים וברגע אחד זה יצא לי מבפנים. אני לא יכול לשחזר אותו גם אם יבקשו ממני. אחר-כך הוצאתי מהגיטרה פידבק שליווה את כל הצעקה של אריק. פשוט כאב לנו על זיגי. ממש ראינו אותו נגמר".

"היה היה" ממחיש עד כמה חלק גדול מהקסם של "פוזי" שייך לנגנים שעבדו עליו. קמינסקי, ארוך ונגר זכו לכבוד ולחופש רב בהקלטות בשל מעמדם כנגני אולפן מובילים. "מישה סגל השמיע לנו את הלחן הכללי, ואז בחדר הבקרה שמו את ההתחלה של זיגי מנגן, ומשם הכל פרץ החוצה", נזכר נגר. "זה קיבל חיים משל עצמו כשהתחלנו לנגן. הכל היה ספונטני. הנגינה שלי יצאה לי מבפנים. אין שם השפעה חיצונית של שום דבר ששמעתי באותה תקופה, וגם הצעקה של אריק יצאה לו מהקרביים, אפשר ממש לשמוע את הכאב שלו. זה היה שיר הספד עם אופי של ג'אם, והיינו כל-כך עמוק בתוך העניין של זיגי שבכלל לא חשבנו שאנחנו עושים משהו חדשני".

"היה היה" לא רק חותם את האלבום, הוא גם חותם תקופה. השיר אינו קשור לרוח הסיקסטיז של "פוזי". גם הצ'רצ'ילים, מבשרי הרוק, שנלחמו על מקומם כלהקת קצב מ-1965 לא נטלו בו חלק. זה לא מונע מחבר הלהקה רוב האקסלי להודות כי מדובר בשיר האהוב עליו באלבום: "בפוזי היו שירים שקשורים לעבר כמו ארץ ישראל, וכאלה שהיו קשורים להווה כמו שירי הרוק שהקלטנו עם אריק, אבל היה היה שייך לעתיד. הוא השיר הבולט והמשמעותי באלבום. זה היה הדבר הכי חלוצי ושאפתני ששמעתי עד אז. הצעקה של אריק ואיך שהוא מבצע את השיר, אף אחד לא עשה משהו כזה קודם בישראל. אני גם לא חושב שאריק עשה אחר-כך משהו דומה לזה. זאת הקלטה שהיא אבן דרך. בעיני השיר הזה הוא A Day In A Life הישראלי".

"היה היה" אמנם זוכה למעמד מיוחד בקרב כל המשתתפים ב"פוזי", אבל אל תצפו לשמוע אותו ברדיו. "חבל לי שההשמעות של השיר נפגעו בגלל האורך שלו", אומר המלחין מישה סגל, "אם הוא היה קצר יותר, אז היו משמיעים אותו. שלא תבין אותי לא נכון, אני לא חושב שהוא ארוך מדי או שמשהו פגום בו. אבל בדיעבד הייתי מקצר אותו בכמה דקות. אני בעד ששירים יהיו נגישים, ואם אתה עושה הפקה של שמונה דקות ואף אחד לא משמיע אותה אז בסוף נשארת איתה בארכיון".

"זה דברים שקורים, אתה יודע", מסכם אריק איינשטיין. "היה היה זה לא שיר שמקליטים וחושבים: 'הוא יהיה סינגל או משהו כזה'. הכוסות בבאר ששומעים ברקע, השיעולים, ההקלטה שקמינסקי הביא, כל זה היה בשביל מטרה. להקדיש את זה לזיגי. וזה הצריך את כל הדברים האלה. ככה הרגשתי".

בסוף 1969 בישראל עדיין ניסו לכתוב את "פני ליין" המקומי, אבל העולם כבר שכח מילדי הפרחים ונכנס לתקופה של מערבולת אלימה, שנות השבעים. ג'ון לנון התכונן לכתוב אלבום אישי שהושפע מטיפולי "הצעקה הראשונית" שלו, במהלכם נדרש לצרוח את רגשותיו. שנה אחר-כך המבקרים יהללו את הדרך שבה יצליח לנון לאחד את צעקת הרוקנרול עם כאב אישי ועמוק. לפחות במקרה הזה, למשך שמונה דקות, אריק איינשטיין יכול להגיד שהוא הקדים מישהו מהביטלס.