פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אין נביא בעירו

      ההוצאה המחודשת של "דבלינאים", קובץ הסיפורים המוקדם של ג'יימס ג'ויס, היא הזדמנות לצלול אל תוך העיר שגירשה מתוכה את אחד מבכירי בניה. רומי מיקולינסקי גולה מרצון

      ספרים גדולים, ועל אחת כמה וכמה יצירות קאנוניות, ראויים תמיד לסיבוב נוסף. הוצאת עם עובד פרסמה את תרגומו של אברהם יבין ל"דבלינאים" של ג'יימס ג'ויס ב-1971. עתה, כמעט 40 שנה אחרי, החליטו יבין וההוצאה לנער את האבק מעל אחת היצירות הספרותיות החשובות של המאה ה-20 ולהוציא מהדורה מחודשת שכוללת תרגום עדכני והערות מאירות עיניים פרי עטו של יבין עצמו.

      בסיפורי הקובץ הזה, ניסה ג'ויס הצעיר ללכוד את השינויים שחלו בעירו דבלין בתחילת המאה ה-20 ולהציג בפני הקוראים שלבים וגילויים שונים של הניוון המוסרי שזיהה בבני העיר. בין אם הוא שופט את דמויותיו או רק מתעד את הקונפליקטים שהם חווים ואת חוסר יכולתם לצאת מהסבכים שאליהם נקלעו, יכולתו המופלאה של ג'ויס ללכוד את הסביבה הרגשית והפיזית של החיים בדבלין היא אחת הסיבות לכך שהוא נמנה על גדולי הכותבים במאה ה-20.

      קחו, למשל, את הפסקה הבאה מתוך הסיפור "אוולין", שבה ג'ויס מתאר באיפוק מופתי את סערת הרגשות שעוברת הגיבורה בשל רצונה לברוח עם אהובה לארגנטינה ולהיגאל משגרת חייה המעיקה ומהטיפול באביה החולה:

      "היא עמדה בתוך ההמון הנע בתחנת נורת' וול. הוא אחז בידה והיא ידעה שהוא מדבר אליה, אומר לה שוב ושוב משהו על הנסיעה... היא לא השיבה כלום. היא חשה שלחייה חיוורות וקרות, ומתוך סבל של מועקה התפללה לאלוהים שינחנה, שיראה לה מה חובתה. האונייה צפרה צפירה עצובה ארוכה אל תוך הערפל... פעמון הצטלצל על לבה. היא חשה שהוא אוחז בידה:
      -בואי!
      כל ימי תבל התנחשלו סביב לבה. הוא משך אותה לתוכם – הוא יטביע אותה." (43)

      ההקבלה הנוצרית שעושה ג'ויס בין הפנים לחוץ – בין קולות האנייה לרחשי ליבה של הגיבורה – היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר בסיפורי הקובץ. שכן מה שחוצה את כל הסיפורים הללו כאחד הוא אותם רגעי התגלות, המכונים בשפתו של ג'ויס "אפיפניה" – במקור התגלות דתית, אצל ג'ויס רגע חילוני של הארה. אלא שהארה זו היא לרוב מדכאת ובעלת עוצמה חזקה כל כך שגיבורי הסיפורים לא יוכלו לשוב אל חייהם הרגילים אחריה.

      כזה, לדוגמא, הוא גם מר דאפי, גיבור הסיפור "מקרה מצער". הרומן האסור שניהל עם אשת איש נראה כה תפל בעיניו לאחר שזו התאבדה שהוא צובע את כל העולם בתחושת ריקנות ומועקה: "המליצות השחוקות, ביטויי האהדה הנבובים, המילים הזהירות... הפכו את בני מעיו. לא זו בלבד שהשפילה את עצמה, גם אותו השפילה. הוא ראה את המסלול הנאלח של הידרדרותה בכל עליבותו ובואשותו!" (129). ואכן אין דרך להימלט מאותו סבך של מועקה, מאותה תחושת חוסר אונים שרודפת את גיבורי "דבלינאים".

      עוזב את העיר

      15 הסיפורים שנכללים ב"דבלינאים" נכתבו בשנים הראשונות של המאה הקודמת וקובצו בספר בזמן שג'ויס שהה באיטליה. הקובץ פורסם לראשונה ב-1914 וג'ויס התקשה למצוא לו מוציא לאור בשל הביקורת הקשה שהוטחה בסיפורים על התנהלותם המוסרית של בני עירו. מאוחר יותר, ג'ויס אמנם הודה ברשעות שהנחתה אותו בעת כתיבת הסיפורים, אך עדיין עמד מאחורי אבחנותיו בדבר הקיפאון המוסרי של תושבי העיר, הנוקשות הדתית שלהם וההיצמדות למסורת שהנחתה רבים מהם. מבחינות רבות, האווירה שמתוארת בסיפורי הקובץ היא מהסיבות העיקריות לכך שנטש את מולדתו מיד אחרי כתיבת הסיפורים וכמעט שלא שב אליה מאוחר יותר.

      הרובץ מציג בפנינו אוסף של דמויות ממעמדות שונים, שעולמותיהן לא בהכרח מצטלבים אך אותן תמות של ייאוש, מוות והחמצה עולות מתוכן שוב ושוב ונשזרות זו בזו. נדמה שהוולגריות וחוסר הכבוד לזולת ולעצמי פושים בכל – בין אם מדובר בילד שמבטיח לאביו שיתפלל למענו ("מקבילות"), באם שמנסה לגאול את בתה ההרה מהשפלה על ידי אילוץ הגבר שהכניס אותה להריון להינשא לה ("האכסניה"), אנשים דתיים וכמרים שאיבדו את דרכם, בני נוער שמאבדים את תמימותם או גברים נשואים שלוקים בזחיחות יתרה.

      יכולתו של ג'ויס להפריד בין המתרחש בדקות הבודדות של מודעות שחווים הגיבורים לבין האווירה הכללית של הפריצות מוסיפה לא רק בדל של אירוניה לסיפורים אלא מחברת את הקוראים לרובד עמוק יותר. שכן, "דבלינאים" אינו רק מבקר את ההידרדרות המוסרית של תושבי העיר אלא גם מעמת אותנו עם המצבים האינטימיים ביותר של האדם מול עצמו. רגישותו של ג'ויס לפרטים והאופן שבו הוא מבודד ומבליט את אותם רגעי זרות – בין אם הם בחברה, בין אם בין אדם לעצמו – הם ללא ספק בין הגורמים שהביאו לתהילה האופפת את קובץ הסיפורים.

      "כבוא קצם על כל החיים והמתים"

      הסיפור המפורסם ביותר בקובץ הוא "המתים" וניתן כמעט להחשיב אותו לנובלה קצרה שבעצם עומדת בפני עצמה. כמעט, כי גם הסיפור הזה, האחרון והמושלם שבקובץ, מתרחש כמו יתר הסיפורים בדבלין. האופן שבו כל העלילה מתלכדת לרגע השיא של הסיפור – זהירות, ספוילר! – בו שיר ששומעת הגיבורה מזכיר לה את אהוב נעוריה שמת והיא מתוודה על הפרשה בפני בעלה הוא לא פחות ממלאכת מחשבת של גאון. כך גם האופן שבו השיא הזה מועבר לשיא נוסף: ההתגלות שחווה הבעל, גבריאל, מול עצמו ולאחר מכן מול אלוהיו: "היתה לה אפוא פרשת אהבים בחייה; גבר מת למענה. המחשבה על התפקיד העלוב שמילא הוא, בעלה, בחייה כמעט לא הכאיבה לו עכשיו... כשחשב איך היתה מן הסתם אז בשחר יפי נעוריה, ניעורה בלבו חמלה מוזרה עליה. אפילו בינו לבינו לא רצה להודות ששוב אין פניה יפות, אבל ידע ששוב אינן הפנים שלמענן התגרה מייקל פיורי במוות" (256-7).

      ג'ויס מותיר לנו כאן חריץ דרכו שביב של אופטימיות יכול להזדחל, חריץ שאין, כך נדמה, קטן ממנו. יחד עם השלג שנופל בסוף הסיפור, יחד עם נשמתו של גבריאל, כך גם נשמת הקוראים "נופל[ת] רפה דרך היקום ..., כבוא קצם על כל החיים והמתים." (258)

      ג'יימס ג'ויס, "דבלינאים", תרגום: אברהם יבין // עם עובד