אסא את העשור

בשבועות האחרונים, נדמה שהתמונה הפופולרית ביותר בתוכניות האקטואליה בישראל היא זו של הצונאמי. הגל המרהיב-מחריד הזה תוקף אותנו שוב ושוב במסגרת סיכומי העשור, לצד נפילת מגדלי התאומים, המשבר הכלכלי העולמי, המלחמות בעירק ובאפגניסטן, הטרנד הירוק ומותו של מייקל ג'קסון. קשה למצוא הבדלים משמעותיים בין סיכומי העשור של כלי תקשורת ישראלי, אמריקאי או בריטי. אין זה מפתיע שמדינה שעירה המרכזית זוכה להשוואות תכופות למנהטן ושמבטה מופנה אל עבר השדרה החמישית הרבה יותר מאשר לשדרות, מסכמת גם את העשור באופן גלובלי ולא מקומי.

אולם הפעם נדמה שיכולות ההדחקה הישראליות המפורסמות מתפתחות לדרגת אמנות. אנחנו מסרבים לסכם את עשר השנים האחרונות בזירה המקומית כיוון שנדמה שאם נעשה זאת תיטרף עלינו דעתנו. שכן היו אלו עשר שנים מבעיתות: נהרגנו והרגנו, התפוצצנו וחיסלנו, נקמנו ונקמו בנו. ישראל נעה בעשור האחרון מאינתיפאדה אכזרית למלחמה קשה בלבנון ומשם למבצע עופרת יצוקה. בתחילתו של העשור הבטנו בתדהמה במסוקים ישראלים מתרוממים לשמי רמאללה אחרי הלינץ' בעיר, ובסופו כבר הרענו לחיל האוויר שהפציץ 200 שוטרים פלסטינים. בתחילתו עוד נותר לנו שמץ מאשליית המזרח התיכון החדש, בעוד שממש בימיו האחרונים אנחנו זועמים על ההיתר שהעניק בג"ץ למחבלים – סליחה, לפלסטינים – לנסוע בחופשיות בכביש שצמוד לבתיהם. יותר מכל, זה היה עשור שבסופו הישראלים כואבים, זועמים ובעיקר שונאים.

לכן, גם בחירתו של איש העשור בתרבות הישראלית לא יכולה להיות מנותקת מהסכסוך המתמשך. נכון, בעשור האחרון גברה מגמת המיאוס מדחיפתו של הצבא והכיבוש לכל סצינה בקולנוע ובתיאטרון, וביקשנו להתנחם בדרמות יחסים ישראליות, שעלילתן מתרחשת תמיד במדינה אוטופית שבה שורר חורף בלתי פוסק, הדירות מעוצבות לעילא וכולם מסובכים במשולש רומנטי עם מיה דגן. ועדיין, יוצר אחד הוכיח שניתן להתייחס למצב המלחמה באופן מקורי וסוחף, בלי לוותר על אסתטיקה ומבע אישי. ארי פולמן, שיצר את "ואלס עם באשיר" המופתי וגם לקח חלק (בצוותא עם רני בלייר) בכתיבת "פרשת השבוע", שבעונתה השנייה התייחסה באופן נוקב למלחמת לבנון השנייה, הוא לכאורה המועמד המושלם לתואר. בעשור שבו ביקשנו לטאטא את זוועות המלחמה אל מתחת לשטיח, לא התבייש פולמן לסיים סרט בערימת גופות שמוטחת בפרצופנו.

אלא שלמרות הזכייה בגלובוס הזהב והמועמדות לאוסקר, פולמן הוא במאי בלי מדינה. הטוקבקיסטים מתעבים אותו, השמאל התנער ממנו כיוון שלא בדק בטאבו הלבנוני למי שייכות הדירות שבהן שוכנים החיילים בסרט והימין טוען שהוא פוסט-ציוני, שלא לומר אנטי ציוני. הסרט של פולמן הוא אולי ניצחון קולנועי, אבל המסר ההומאניסטי שלו הפסיד בנוק-אאוט. למי אכפת מערבים מתים? הלו, אנחנו במלחמה פה.

לפיכך, המנצח הגדול של העשור הזה הוא איש אחר. אסא כשר אמנם לא עוסק ביצירה, אבל הוא פילוסוף בעל שם, מבכירי בניה של התרבות הישראלית. בניגוד לאנשים תמימים כמו פולמן, שביקשו לחנך אותנו, כשר זרם איתנו. הפרופסור לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה עסק בעשור האחרון בפרקטיקה של המוות. כשר, ממנסחי מסמך רוח צה"ל בשנות ה-90', חיבר בשנת 2003 בצוותא עם האלוף עמוס ידלין מסמך בשם "לוחמה מוסרית בטרור". מטרתו המוצהרת של המסמך היא למצוא מענה להתמודדות של ישראל עם לוחמה נגד טרוריסטים, שהיא מורכבת יותר מלוחמה סטנדרטית. בפועל, הוא נתן לגיטימציה לסיכולים הממוקדים ולמעגל הדמים הבלתי נגמר של האינתיפאדה. המסמך אמנם לא התקבל מעולם באופן רשמי על ידי צה"ל, אבל בעקבות שורה של הרצאות שקיים כשר בפני מפקדים אימץ אותו הצבא דה פאקטו, והתוצאה ניכרה ב"אש המרחיבה" והכוח הרב אותו הפעיל צה"ל ב"עופרת יצוקה".

איש הרוח התחבר באופן מושלם לשתי המגמות הבולטות בישראל בשנים האחרונות: ראשית, ממש לא נורא להרוג ערבים; שנית, אף שאנחנו נתונים במצב מלחמה מתמיד, איננו מוכנים לשלם עליו במות חיילים. ככל שהלך העשור והתקדם, הלכו והקצינו התבטאויותיו של הפילוסוף, כך שהתלבשו כמו כפפה ליד על דעותיו של מפקד הצבא – והטוקבקיסט - הממוצע. הנה מקבץ קטן מהתקופה שאחרי עופרת יצוקה: "אם זה השכן או החייל, העדיפות היא לחייל"; צה"ל הזהיר את האזרחים בעזה מפגיעה, ולכן "מי שנשאר – דמו בראשו"; ד"ר אבו אל עייש ששכל את בנותיו נהג ב"חוסר אחריות". כשר הקצין כל כך, עד ששותפיו לניסוח מסמך רוח צה"ל, כמו גם האלוף במיל' אלעזר שטרן, שמעולם לא נודע כאדם מתון, הביעו הסתייגות מדעותיו ומהיחס הליברלי שלו להרג אזרחים.

מעיון בכתביו של כשר מתגלה הקלות המדהימה שבה הוא מגיע למסקנות בעלות השלכות הרות גורל, בלי שהאצבע תרעד אפילו לשניה על המקלדת. כך, למשל, הוא קובע במאמר "מבצע עופרת יצוקה ותורת המלחמה הצודקת" מגיליון 35 של כתב העת "תכלת", כי "...הסדרי שמירה על כבוד האדם אינם חייבים להיות אוניברסליים. חובת ההגנה העצמית של קנדה היא חובתה של קנדה ביחס לאזרחי קנדה, כשם שחובת ההגנה העצמית של ישראל היא חובתה של ישראל ביחס לאזרחי ישראל... ישראל נושאת בחובות מיוחדות כלפי אזרחיה, הרבה מעבר לחובותיה כלפי כל אדם באשר הוא אדם". אלו משפטים מטלטלים בהתחשב באופן שבו הודר העם היהודי לדורותיו ממשפחת העמים. במקום אחר באותו מאמר כותב כשר כי "לא פלא שאיננו נתקלים בביקורת אחראית בדבר שימוש מופרז בכוח ברמה הכללית של מבצע צבאי. בדרך כלל קשה להציג ביקורת כזו מן הכורסה הביתית הנוחה". זאת על אף שככל הידוע לא סייר כשר באזורי הקרבות בעזה ולא התרשם בעצמו ממימדי ההרס. זה לא מפריע לו לקבוע באופן נחרץ בהמשך כי הקלות שבה צצות ההאשמות שישראל ביצעה פשעי מלחמה "מעידה כאלף עדים על כך שהם שאובים מתעמולת הכזב של אויבי ישראל". בהזדמנויות אחרות קבע, איך לא, שצה"ל הוא "הצבא המוסרי בעולם". את הזיכוי, מסתבר, אפשר להעניק מהכורסה מהבית, או לכל היותר לאחר שיחה עם קציני צה"ל.

סביר להניח ש"עופרת יצוקה" היה יוצא לפועל ומתנהל בצורה דומה גם בלי הרוח הגבית שהעניק לו פילוסוף הבית של צה"ל. אלא שדווקא בעשור הזה, שבו הדם הישראלי רתח, היו אמורים אנשי הרוח ללחוץ על הבלמים, במקום על דוושת הגז. אפשר היה לצפות מאנשים ככשר להזכיר לנו שאין די בהישרדות ושישראל לא נלחמת רק על חייה, אלא גם על ערכיה ועל דמותה. מצד שני, אפשר להבין אותו: הרבה יותר קל להתעטף באהבת הקונסנזוס מאשר להילחם בו, הרבה יותר קל להגיד ל-95 אחוז מהישראלים מה שהם רוצים לשמוע מאשר להצטרף למיעוט התמהונים שקורא לעצור ולחשוב. למרות זאת, אפשר לקוות שבין חיילי עופרת יצוקה היה תמהוני אחד כזה, גירסה צעירה של ארי פולמן, שישכיל להזכיר בעשור הבא (או בעוד 25 שנה) שנותר זכר למצפון הישראלי. אולי הפעם, לשם שינוי, מישהו גם יקשיב.