ביום האחרון של השנה, לאחר שתחת כל עץ רענן התקיים מצעד עשור, כבר ברור שמבחינה מוזיקלית זוכה המוזיקה של השנים האחרונות לכבוד שספק רב אם היא אכן זכאית לה. נכון שלכל עשור מגיע שיסכמו אותו, אבל נדמה שמבול הסופרלטיבים שנשפך מכל עבר מטשטש את המבט הביקורתי והמפוכח על מה באמת היה כאן, או יותר נכון מה לא היה.
תמיד אפשר להאשים את התקשורת: ריבוי הערוצים, האתרים, הבלוגים והרשתות החברתיות הוא הגיבור האמיתי של העשור האינטרנטי האחרון, לטוב ולרע. כפועל יוצא מאותו ריבוי התנהלו אינסוף מצעדים, כשכל אחד ניסה לבדל עצמו מהמתחרים על ידי בחירות מוזיקליות, שבעיקר מעידות על איכות טעמו המוזיקלי של הכותב ולא בהכרח על איכות העשור. בנוסף, השינוי הדרמטי באופן צריכת המוזיקה בעשור הזה הוביל להייפ תקשורתי סביב הרכבים אלמוניים יחסית ויצר עבור רבים תחושה של מצג שווא.
המגמה המרכזית של העשור היתה מהפכת הדמוקרטיזציה של הידע מבית ויקיפדיה, ששילבה זרועות עם מהפכת נגישות המוזיקה מבית מייספייס ויוטיוב, ושתיהן מצאו בית חם בעולם הרשתות החברתיות. השילוב הקטלני הזה מאיים על הממסד הישן משום שהוא מערער את סמכותו הבלעדית ובכך טורף את הקלפים ומשנה את החוקים. כשם שהאוניברסיטאות איבדו את ההגמוניה לקבוע מה נכון, כך גם מדורת השבט של MTV וחברות התקליטים הגדולות הופרטה לאינסוף מדורות קטנות של אתרי אינטרנט ולייבלים עצמאיים. כך גם התקשורת הממוסדת, שמושפעת ממהפכת הניו-מדיה שנושפת בעורפה. זה היה עשור לא קל בכלל לקובעי הטעם של פעם, ולצערם עתידם עגום הרבה יותר.
שינויי העומק שחלו בעקבות התפתחות טכנולוגית מואצת בעשור האחרון שינו באופן דרמטי גם את תעשיית המוזיקה. הקלות הרבה בהפצת מוזיקה באמצעות האינטרנט, יחד עם מיידיות הורדת האלבומים וטעינתם על נגני המוזיקה, הולידה בתחילת המילניום גל להקות אינדי רוק כמו הווייט סטרייפס, הסטרוקס, אינטרפול והליברטינס שחידשו את פני הרוק אותו רוק שבשנות ה-90 האלקטרוניות נאמר (בפעם המי יודע כמה) קדיש על קברו.
אך אם הרכבי הפאנק-רוק של שנות ה-70 חרטו על דגלם אקורדים פרימטיביים, טקסטים נוקבים ורגשות חשופים כמחאה חברתית או כהתרסה פוליטית, נדמה שריבוי הסגנונות וההרכבים של העשור האחרון משרת בעיקר את החלום הקפיטליסטי: לכולם יש כעת מקום תחת השמש (של השוק החופשי כמובן) והצרכן יכול לשלוט בתכנים שהוא צורך (בתנאי שהם נצרכים בתוך השוק עצמו) בחופשיות גדולה יותר מבעשור הקודם. כדי לספק את אשליית החופש בתוך השיטה, וכמובן כדי להגדיל את הכנסותיו, חייב הממסד לבלוע כל גורם זר שפועל מחוצה לו ומצליח להתקיים. המקרה של ארקטיק מאנקיז, הילדים הלבנבנים משפילד שהגיעו משום מקום והוציאו את אלבום הבכורה הנמכר ביותר בהיסטוריה של הממלכה הבריטית, הוא הדוגמה המובהקת לכך.
המאנקיז הוכיחו שבעשור הזה ניתן לכבוש את השוק באמצעות כליו הטכנולוגיים החדשים, ובעיקר בלי להתחנף לחברות הגדולות אלא להכריח אותן לאמץ אותם אל חיקן. דרך פריצתם אולי נשמעת אנטי ממסדית אך המוזיקה שלהם הייתה בתחילת הדרך מיינסטרימית להחריד. אולי זה מה שהקל על הממסד לעכל אותם ולהראות שהנה הוא פתוח לקלוט הרכבים בועטים (כל עוד הם לא בועטים בו). למרבה המזל, את העשור אותו התחילו כחבורת ילדים ממזרים אך תמימים מסיימים המאנקיז כגברים לכל דבר עם ""Humbug" - אלבומם האחרון והטוב ביותר.
גם אם קרו דברים מעניינים בעשור הזה, עדיין קשה להשתחרר מהתחושה שהוא לא מתחרה בעשורים המכוננים של המוזיקה לדורותיה. אפילו האזנה לשידור החוזר של מצעד העשור של הניינטיז העלתה את התחושה הזו. אחת העדויות לכך היא שלל האיחודים של הרכבים משנות ה-90 (סמשינג פמפקינס, אליס אין צ'יינז ללא ליין סטיילי, פיית' נו מור והפיקסיז שיגיעו לישראל ביוני) שמביאים בעיקר להתרפקות נוסטלגית. העשור הטכנולוגי והמהיר שלנו יוצר גלי געגוע למה שהיה פעם, וגם זה מתורגם כמובן למזומנים. להקות שהיו בשיאן לפני 20 שנה יוצאות שוב לדרכים ואלבומי מופת מלפני 40 שנה נארזים מחדש באמצעים דיגיטליים לשיפור סאונד.
על הרקע הזה בולטת האינסטנטיות של הרכבי העשור האחרון. הם פרצו תוך שנייה לאייפוד שלנו, מילאו תוך דקה פסטיבלי ענק ואחרי שעה כבר לא נותר להם אלא להוציא את האנתולוגיה שלהם. נסו נחשוב על הרכבים בעשור האינסטנט הזה שאפשר לומר עליהם בוודאות שנוכל לחזור אליהם בעוד 30 שנה או יותר. אחרי הכל זו אחת התכונות שמבחינות בין מוזיקה טובה באמת למוזיקה סתמית. היא נוטעת אצל האדם הסופי את התחושה שהמוזיקה נצחית ובכך מעניקה לו לרגע תחושת אלמוות. גם מתחושה זו צריך כנראה לוותר בעשור הנוכחי, ולא רק ההרכבים אשמים בכך - גם אנחנו. האוזניים שלנו התרגלו לעושר מוזיקלי רב יותר מבעבר וכתוצאה מכך תוחלת החיים של כל להקה או אמן הולכת ומצטמצמת.
במקום עומק ואיכות, בעשור הזה התרכזה המוזיקה העולמית במעטפת הפקתית משומנת, וביצירת אווירה נכונה, ופחות מדי באמירה מגובשת ובתוכן. ביום האחרון של 2009 אפשר לקוות שהעשור הבא יעניק כמה שיותר נגיעות מוזיקליות בנצח, ולא רק במעטפת שלו.