מה שהילדים אוהבים

"הייתי רוצה להיות מעריץ של מלחמת האזרחים", אמר ג'ורג' לג'רי באחד הפרקים של "סיינפלד". אפשר להבין אותו. אספני מזכרות ממלחמת האזרחים האמריקאית ובעלי ידע נרחב בנושא – אלו שמגיעים מהצד הצפוני ולא אלו שעדיין חושבים ששחורים צריכים להיות עבדים – מעניקים אשליה של גבריות מצ'ואיסטית מהסוג הישן והסקסי: זקן עבה מעל השפה, סיגר ריחני ביד אחת וכוס קוניאק ביד השנייה.

הדימוי האחרון שעולה בהקשר של מלחמת האזרחים הוא היפסטרים מלאי מודעות, וכנראה שזה מה ש-Titus Andronicus רוצים לשנות. הם רוצים שגם היפסטרים מברוקלין יתפסו כגבריים, ולכן, במרץ הקרוב, הם יוציאו את "The Monitor", אלבום קונספט שמתעסק במלחמת האזרחים ויהיה ההמשך הלא צפוי לבכורה הרועשת והמצוינת של הלהקה, "The Airing of Grievances". על האלבום יהיו קטעי ספוקן וורד שיוקראו על ידי חברים שונים של ההולד סטדי, ויואן גירלס ואחרים, וזה כנראה אחד הריליסים שהילדים הכי מצפים להם. בינתיים, קיבלנו שני קטעים מהאלבום הזה – החלק הראשון והשני של "Four Score". אנחנו פותחים עם החלק הראשון, השקט, ונמשיך עם הרעש של השני בהמשך המיקס.

ואם כבר אנחנו בציפיות לאלבומים שיגיעו ב-2010, אז אחד השמות החמים שרצים בבלוגים בימים אלו הוא פילד, שעושה מן פולק עם דרמטיות יתרה שלקוחה בכלל מן העולם של הגלאם-רוק. ובאמת, היו כאלו שכבר הגדירו את פילד כאיש שיביא את הגלאם-פולק לעולם. ביוני כבר קיבלנו את הקליפ לשיר הנ"ל ובימים האחרונים גם גרסת ה-MP3 יצאה והתפשטה לכל עבר. עכשיו רק נשאר לחכות לאלבום המלא ולראות אם אנשים באמת יתחילו להשתמש בשם הז'אנר החדש. הרי רק ככה מודדים הצלחה של הייפ.

רק בשבוע שעבר שמענו את הסינגל הראשון מתוכו וכבר האלבום החדש והמלא של השקרנים דלף. אני לא אשקר, לשמוע אותו לעומק עוד לא הספקתי – בעיקר כי הדליפה עוד לא איכותית מספיק וחלק מהשירים לא נשמעים מדהים. אבל השירים שכן באיכות מספקת, כמו למשל השיר הזה, נשמעים פיצוץ ומחזירים את הליארז לאזורים טיפה יותר קומוניקטיביים. באופן יחסי. אל תצפו ללהיטים סטייל האלבום הראשון, את "Mr Your On Fire Mr" השקרנים כבר לא ישחזרו. הם עברו לעולם הזה של מוזיקאים רציניים ואינטליגנטיים.

כשהדובים שרים "אני איש שלג/ אני קר כשאני איתך/ ואיש שלג לעולם לא יחזיק לך את היד/ כי איש שלג זה לא מספיק", קשה שלא להזדהות איתם. תמיד האנשים שאנחנו רוצים להיות הכי חמים כלפיהם מקבלים מאיתנו את היחס הכי קר. זו קלישאה מעצבנת, אך זה לא אומר שזה לא נכון.

כשהדאם דאם גירלס והקרוקודילס מתאחדים לשיר כריסטמס, ברור שהקטע החגיגי שלהם יוכל לעמוד בפני עצמו. לכן הילדים, שרובם בכלל יהודים קטני אמונה, מקבלים רק את שיר הכריסטמס הנ"ל, ולא מיליון שירים אחרים שיצאו מאמני אינדי אחרים ועשו בחילה.

והנה החלק השני מ-Titus Andronicus שהובטח בפסקה הפותחת. הוא רועש ואנרגטי יותר, מזכיר מאוד את הדספרסידוס של קונור אוברסט ומפוצץ בגבריות אה-לה "נולדתי למות כמו גבר".

איך זה שרק עכשיו גיליתי את The Waitresses? חלקם כמעט מבוגרים כמו ההורים שלי. ובכל זאת, ועל אף שהייתי מודע לקיומן, יצאתי אדי ארגוס ולא באמת ידעתי איזה אוצר יושב פה מבלי להתנגן אצלי כל היום. אז הנה, אני מתקן את חור בהשכלה שלי ועל הדרך מפיל את The Waitresses לפינה של מה שהמבוגרים אוהבים - רק למקרה שעוד מישהו מכם פספס אותם.

הילדות תמיד צודקות. זה מה שהשיר הזה מנסה להגיד על גבי אלקטרוניקה פופית וכיפית, מהסוג שבנות אוהבות. לדעתי ילדות דווקא טועות לא מעט, אבל אני לא הולך להתווכח על זה. ניתן להן ליהנות מהספק.

"Broken Bells", הפרויקט המשותף לדיינג'ר מאוס וג'יימס מרסר מהשינס הוא חתיכת אכזבה. מדובר באלבום די משעמם שלא מוסיף כבוד לאף אחד מחבריו. יחד עם זאת, מדובר בשני אנשים די מבריקים, כך שפה ושם ברור שהם יקלעו, וככה קורה בשיר "The Mall and Misery" שמביא פופ שבור ושמח.

אוון פאלאט נטש את השם המטופש פיינל פנטזי והחליט להתמודד עם השם שאיתו נולד. את האלבום החדש – שדלף השבוע – הוא כבר לא יוכל להסתיר ממשפחה וחברים, כי כולם ידעו שמדובר בו, ולכן הוא השקיע יתר על המידה בתופים, בכלי המיתר ובשירה הגבוהה שלו. הכל בשביל שלא יגידו עליו משהו רע.

אחת הטענות שאני מקבל מחברי הקרובים על המדור היא שיש יותר מדי היפ-הופ בפנים, ובכל פעם שהאווירה הופכת קצת יותר מדי ל"יו יו" הם מריצים קדימה. אז קודם כל, זו לא אשמתי ששאר הילדים כל כך אוהבים ראפ, אבל גם בלי קשר לכך, החברים הרכרוכיים שלי צריכים להתקשח. בשכונה שבה גדלתי הם לא היו מחזיקים יום. למזלם, השבוע לא הגיע יותר מדי היפ-הופ מעניין, אז כל מה שהם יצטרכו לסבול זה את הרימיקס הנ"ל ל-MF Doom. שיתמודדו ויגידו תודה שלא מדובר בליל' ויין.