נשגב מבינתו

    באלבומו החדש, "נועדנו", מנסה גלעד שגב לשלב בין קלילות להיטית לאיכות אמנותית. התוצאה מעוררת תקווה – תקווה לא לשמוע אלבומים כאלה שוב. עינב שיף לא נועד

    • גלעד שגב
    • נועדנו
    עינב שיף

    "נועדנו", האלבום החדש של גלעד שגב, הוא אלבום שמתנשף בכבדות מטרידה מרוב מאמץ להשפריץ איכות. שגב עושה טייק אוף על The Knife, אחת הלהקות המוערכות בעולם ("נועדנו"). הוא מקדיש שיר לנייט פישר, הדמות המבריקה מ"עמוק באדמה" וליוצרה אלן בול ("כמה אפשר"). הוא מתרגם את "When I Go" המיתולוגי של מינימל קומפקט לעברית וקורא לו "כשאלך". אלו דוגמאות פרטיות לאופי הכללי של האלבום ולאופן שבו שגב מנסה להוכיח שאפשר לשלב בין קלילות להיטית לפורמט החזרה למקורות ועדיין לצאת מנצח מכל הכיוונים – להיטים שייחשבו לאיכות מקומית.

    סביר להניח שעולמו התרבותי של שגב אכן מורכב מ"עמוק באדמה", The Knife ומינימל קומפקט, אבל להשפעות האלו אין זכר אמנותי ב"נועדנו" וזאת בלשון העדינה ביותר שניתן לאמץ לצד הכבוד הראוי לאדם שעמל על יצירה שעליה הוא חתום. שכן, "נועדנו" הוא אלבום בינוני במקרה הטוב, אלבום של שירים נטולי אפקט מרגש או עוקצני, אלבום שגם צלילי העוד והטאר שעוטפים אותו לא מעניקים לו נופך "אותנטי" – המילה שהפכה לזהב הגדול של הריק הרוחני בו שוהה המוזיקה הישראלית. אין ב"נועדנו" רגע אחד שבו שגב מעורר הזדהות, שלא לדבר על תחושת היסחפות אלמנטרית, כפי שמצופה מיוצר רוק רך שלא בדיוק מקליט את עצמו מנגן על מסורים.

    עוד בוואלה!

    האדמו"ר הרב פינטו: "כך תהיו רופאים של התקופה"

    לכתבה המלאה
    אלבום שמתנשף בכבדות מטרידה מרוב מאמץ להשפריץ איכות. עטיפת האלבום (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    בעצם, יש סייג אחד למשפט הקודם: "אישה מהשמיים", שבהחלט מצליח להקפיץ, להזיז ולהניע לפעולה של שבירת ואזות והטחת כיסאות. הבעיה – זה לא בגלל איזו היסחפות רגשית בעקבות השיר אלא מתוך הפלצות שמתעוררת נוכח עצם העובדה שמישהו בכלל הקליט אותו. בימים הטובים יחסית שעברו על המוזיקה הישראלית בחודשים האחרונים, עם כמה אלבומים מעניינים על רקע שנים עגמומיות ופרובינציאליות להפליא, "אישה מהשמיים" הוא כל מה שדן חלוץ הבטיח לממשלת לבנון בימים היפים של יולי 2006 – לחזור 20 שנה אחורה. על רקע לחן שמנסה להתחכם על שליטת המוזיקה המזרחית במיינסטרים, "אישה מהשמיים" הוא תירוץ נפלא ליותר ויותר אנשים להעדיף התחככות בנייר זכוכית על פני האזנה למוזיקה ישראלית. הפיכתו ללהיט עצום, על פי נתונים חיצוניים, היא ההוכחה שבעצם כולנו מכלים פה את זמננו לשווא ושכל ה"מסע אישי" הזה והלחנים המבוססים על תפילות של יהדות סוריה ("אור אל", "אור עליון") הן רק מעטפת לשיר נוראי שבוקע מסלולר של ילדים באוטובוס, כשאף מבוגר לא מסוגל להעיר להם מחשש שיידקר.

    ככותב, גלעד שגב מנסה לתאר תחושות של חרדה ("רוצה להיות לבד"), חיפוש עצמי ("כל העולם"), ספקנות ("אל מסתתר") וכל הארסנל שבונה בסופו של דבר דמות לא שלמה. אבל הבעיה הגדולה ביותר של שגב היא לא הכאוטיות של הריק שיש ב"אישה מהשמיים" או השילוב בין קולו הגבוה לבין לחן, עיבוד ותרגום שמסרסים את "When I Go", אלא שאי השלמות שלו פשוט לא נמצאת שם, בשירים, באותו מקום שהוענק ליוצרים כדי לתקשר עם אנשים שהם לא מכירים. במקום זאת, שגב מנקה ומצחצח את השירים שלו כך שגם מילים על בריחה, ייאוש ושעמום ("נולדנו לחכות") הן חיוך הוליוודי מסנוור שמנסה להגיד משהו על החיים שלנו כאן, אבל מרוב סינוור אי אפשר להבין מה. לכן, "נועדנו" הוא אולי אלבום קליט, רך ובוודאי מופק בידי אנשים שמבינים כיצד יוצרים להיט בישראל, אבל במשימה המרכזית שלו – להרשים כיצירה שלמה – הוא מצליח לייצר לא יותר מתקווה – תקווה לכך ש-2010 במוזיקה הישראלית תישמע אחרת לגמרי.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully