נותן בראש

החודשים האחרונים של 2009 ייזכרו כעונה החמה של במאים ישראלים חדשים. כמעט כל הסרטים העלילתיים שיצאו לאקרנים מאז אוגוסט הם סרטי הביכורים של יוצריהם. לא מדובר רק בסרטים קטנים כמו "אילי ובן", "עיניים פקוחות" ו"חמש שעות מפריז". יש ברשימה גם שוברי קופות, במונחים ישראליים כמובן: "לבנון", "סיפור גדול" ו"עג'מי". את הגל הזה חותם "שבע דקות בגן עדן", הפיצ'ר הראשון של עמרי גבעון, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבלי חיפה (אשתקד) וורשה (השנה). שמה של הדרמה הפסיכולוגית מתקשר למשחק המסיבות הילדותי, אלא שמדובר בסך הכל בגימיק שיווקי, שכן בסרט הזה לא תמצאו כל זכר לתמימות ונוסטלגיה.

הסרט מציג משולש אהבה מורכב, שהרחבה עליו תהווה ספוילר. במרכזו עומדת גליה (ריימונד אמסלם הפעלתנית, שמשחקת בשלושה סרטים שהופקו השנה), סטודנטית ירושלמית ששרדה פיגוע. הסרט מתמקד בשבע הדקות בהן גליה שרויה במוות קליני, ומסדר לצופה טיול לא מאורגן בנבכי תודעתה. הגיבורה בוחנת מחדש את מערכת היחסים שלה עם בן זוגה אורן (נדב נייטס). במקביל, גליה מתוודעת לבועז (אלדד פריבס, "מגדלים באוויר"), הפרמדיק שהוציא אותה ואת אורן מהתופת. למרות שברור שבועז והיא הם זיווג משמיים, תרתי משמע, גליה מתקשה לבחור, והסרט מלווה אותה עד להחלטה הגורלית של חייה.

אף שהגיבורה כאן וב"קירות" של דני לרנר קיבלו אותו שם, כל קשר בין שתי הגליות מקרי בהחלט. בניגוד לסקס אפיל של אולגה קורילנקו, נערת הבונד הזוהרת, אמסלם מזכירה מאוד דווקא את אסי לוי המעט אפרורית. אף שנכנסה לתפקיד קשה ותובעני, היא מצליחה לשכנע בכנות נטולת העכבות שלה ובחיוך שכולו עצב. פריבס, הדבר החיובי היחיד שיצא מ"פיק אפ", משחק היטב את הישראלי הטוב, זה שמציל עלמות במצוקה, זה שמתנדב בלי לחשוש לצאת פראייר, זה שמקשיב בסבלנות ולא מתעקש לדבר.

למרות המציאות הפוליטית הקשה, ואולי בעצם דווקא בגללה, סרטים ישראלים דרמטיים נוטים לרוב להומור. אפילו ב"האסונות של נינה" הקודר יש לא מעט מזה. אלא שהפעם מדובר בסרט כבד ורציני, בלי קמצוץ צחוק. אולי טוב שכך. הוא מחזיר את הצופה למציאות שהעדפנו להדחיק, ימי פיגועי התופת של תחילת העשור. הסרט מביא את נקודת מבטה של מי ששרדה את הזוועה, ומטיל באמצעותה ספק במיתוס המכונה "זכיתי בחיים מחדש".

האווירה הטעונה והטראומטית הופכת את הסרט ללא קל לצפייה. הצילום נרתם לנושא, ומאבד פוקוס כשנראה שגליה עצמה מטושטשת במחשבתה. הכל מצולם מקרוב מאוד, מה שמחבר את הצופה לגיבורה. השוטים הארוכים והמיעוט בעריכה תומכים אף הם בהזדהות עם הכאב. יש גם משחק מעניין בסאונד: שורות טקסט נשמעות לעתים כקריינות בקול הדמויות, ששפתיהן הנראות על המסך אינן זזות. מצד שני, חסרים קצת ליטוש ותעוזה והדיאלוג לא נוקב מספיק.

לחסידי קולנוע ניסיוני הסרט יזכיר את "אשתקד במריאנבאד" של אלן רנה, מחלוצי סרטי התודעה. חובבי המיינסטרים יראו בו השפעות של "דלתות מסתובבות" ואפילו של העונה האחרונה של "אבודים". כך או כך, הסרט מאתגר את הצופה, בזמן אמת וגם אחרי כותרות הסיום. לכל אורכו הוא מניע אותנו להשתתף במסע החיפוש בתודעת הגיבורה. החיטוט במוחה של גליה מנווט בעניין בין עבר והווה, בין זיכרון ופנטזיה. הכל מתחבר בערבוביה, בה מגלה גליה את החיים שהיו לה ואת אלה שעשויים להיות לה. הסרט כנראה תומך בפרשנות אחת להתרחשויות, אך רחוק מלפסול תובנות חלופיות של הצופה באולם. וזאת הבשורה הכי מרעננת שיוצאת מהפיצ'ר הלא קונבנציונלי הזה, שמזמין אותנו לחשוב יותר מכל סרט ישראלי אחר מהעת האחרונה.