פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ארץ אמצע הדרך

      עם חזרתה ללוח השידורים, פניה של "ארץ נהדרת" כפני המדינה: בינונית, חסרת מודעות ועם כמה הברקות שמשכיחות את הבעיות האמיתיות. פז חסדאי חי בין עמו

      הקונצנזוס

      מערכון הפתיחה של "ארץ נהדרת" ייצג היטב את מעמדה של התוכנית. הקטע הסאטירי על החייל שנחטף על ידי המתנחלים, תוך כדי שימוש בקלטת של גלעד שליט, שיקף את הביטחון של יוצריה ביכולתם לשחוט את הפרות הקדושות ללא חשש והבהיר שוב את הקונצנזוס שנוצר סביב התוכנית. גם אם "ארץ נהדרת" נמצאת מעבר לשיאה, זו עדיין אחת התוכניות היחידות שלא צריכה לחשוש למעמדה, היא עדיין המאמי הלאומית, עדיין משודרת בפריים טיים של יום שישי בערב, עדיין מיועדת לכל המשפחה ולכל עם ישראל. אלא שפה בדיוק טמונות גם מגבלותיה. מצד אחד, הניסיון לפנות לקשת רחבה מדי של אנשים מותיר אותה עממית, פשוטה ומצליחה, אך מצד שני יוצר גם רדידות ובינוניות. גם אם זה לא מתבטא ברייטינג, לקונצנזוס יש מחיר.

      הפאנל

      לבה של התוכנית היא עדיין הפאנל המפורסם, שמאגד את הדמויות לשולחן הדיונים של קיציס, אך התחושה היא שהפאנל הזה מיצה את עצמו מזמן. התזזיתיות שאפיינה אותו בעונות הראשונות אבדה, ואם בעבר הוא אופיין על ידי רצף בלתי פוסק של דמויות מטורפות וחיקויים מפתיעים, עתה הוא כבר מתיש וצפוי. מחלקת האיפור ממשיכה לעשות עבודה נהדרת, אך לצערה זה כבר מתקבל כמובן מאליו, ומעייף לשמוע שוב את מריאנו מחקה את ביבי או את פרידמן מחקה את אפללו, מחיאות הכפיים באולפן שוב נשמעות כפויות ומאולצות, ונדמה שהפאנל כבר סחוט לחלוטין, שהוא נוצל עד תום ואף נמשך הרבה מעבר לנדרש.

      אבל אז מפציעה לה שוב ההברקה היומית, שמצליחה לחפות על הכל. עלמה זק הנפלאה שולפת חיקוי מדויק של מרינה מקסימליאן בלומין, אלי פיניש קורע מצחוק בתור ארז מ"האח הגדול", אסי כהן מגחיך את חנוך מ"הישרדות" ללא בושה, וברגע אחד הצופה סולח על דקות השיעמום שקדמו לזה. אמנם עצוב לגלות שדווקא כוכבי הריאליטי הם אושיות התרבות שזוכות לחיקויים, אבל ככה זה כשמנסים לפנות לכל המשפחה: פונים למכנה המשותף, ששוב מתברר כנמוך. כאמור, יש מחיר לקונצנזוס.

      המערכונים

      המעניין הוא שבמקביל לעממיות של התוכנית, ניתן גם לחוש בהתנשאות של כותביה, שכן רוב המערכונים נכתבים מתל אביב ומתייחסים בלעג לכל מה ששונה ממנה - חרדים, מתנחלים, מזרחיים. המערכון של שדר הרדיו המזרחי שיקף נאמנה את רוח התוכנית, כשמומי (המבוסס על דמותו של אליקו כהן) הוצג כמושחת העוסק בסוגה נמוכה, בעוד אריק איינשטיין התרבותי הוצג כקורבן של "האנשים ההם".

      האירוניה היא שכמו במקרים קודמים של עוזי כהן או שלי יחימוביץ', מערכון ב"ארץ נהדרת" זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לדמות ציבורית, כיוון שעל אף שלתוכנית אין את ההילה האינטליגנטית של "החמישייה הקאמרית", את הנשכנות של "שי ודרור", או את הסאטירה הנוקבת של "דיילי שואו" – "ארץ נהדרת" היא עדיין מעצבת דעת הקהל העיקרית של ישראל, ופניה כפני המדינה: בינונית, חסרת מודעות, עם הברקות פתאומיות שנוטות להשכיח את הבעיות האמיתיות והעמוקות.